מכירים את הימים שבהם אתם עובדים בצורה איטית ורגועה, בלי טרפת ולחץ, ובכל זאת מרגישים שמשהו לא בסדר? זו בדיוק התחושה בכל פעם שאני מגיע לאייפלים. זוג צרפתיים יהודיים בני 60 שרכשו בניין מרשים במרכז תל אביב. כן, שמעתם נכון. אמרתי בניין.
ברוב ימות השנה, חוץ מתקופת החגים והקיץ, הוא עומד מיותם. ריק ושומם מכל אדם או פעילות. יש לי מפתח קבוע לבניין שנמצא תמיד בצרור האישי שלי מסיבה מספיק טובה. תרתי משמע (אספר לכם בהמשך). מלבד ליצירות האמנות הפזורות בו ולחפצי העיצוב הסאן-ז'רמנים בהווייתם, הבניין בנוי ומעוצב כיצירת מופת. לא פעם כבר אמרתי לאורלין, הצלע הנשית באייפלים, כי בכל פעם שאני מנקה את הבית, אני מרגיש כאילו הצלחתי להתפלח לסיור באגף הסודי של מוזיאון הלובר. תוכלו למצוא שם רפרודוקציה פסלו של דוד משיש עתיק וישן, תמונות של מונה וחפצים יקרי ערך, שדורשים ממני טיפול מסור עם ציוד ניקיון חדיש ויוקרתי. רק בזכות הניקוי הפרטני ותשומת הלב שאני מקדיש לכל יצירה, אני מרגיש שכבר צברתי משהו כמו 12 נקודות זכות בדרך לתואר ראשון בתולדות האמנות. אני עובר בזהירות על הפסלים שפזורים בבית עם שרביט נוצות האווז שהצמד הביא איתו במיוחד מפריז, במטרה להשמיד את האויב המושבע ביותר של האייפלים ויצירותיהם. לא חברים. הכוונה היא לא למקלחת וסבון כי אם לאבק התל אביבי, השחור והדביק. בזמן הניקוי היסודי אני מתעמק בכל קימור, שקע וחריץ המופיעים בפסלים, כאילו הייתי האוצר של המוזיאון הפרטי שלהם. אני משתדל להיות מקצועי בעבודתי לא פחות מהאמן שפיסל אותם.
הבניין שלהם בן שלוש קומות פלוס גג. החללים גדולים, חלונות הזכוכית רחבים שמכניסים הרבה אור לנבכי הבית ולרהיטיו, כאילו מדובר בערוגת שתילים שמשוועים לקרן שמש כדי לגדול ולפרוח. הריצוף, כמו גם יצירות האמנות, משתנה בכל קומה החל משיש, פרקט, יציקות בטון ועד לדק עץ משולב עם דשא אמיתי שמקשט את קומת הגג. למרות שבבית מותקנת מעלית שמקלה את התנועה, האייפלים סידרו לי בכל קומה ארון במיוחד עם חומרי הניקוי המתאימים למשימה.
בתיאוריה, אני צריך להקדיש לבית כמה ימים טובים כדי לנקות אותו ביסודיות, לרבות יצירות האמנות. האייפלים משלמים לי ביד נדיבה עבור שבוע שלם. אבל כשאני הבן אדם היחיד שנכנס להם לבית, אני יכול לדאוג לכך, שהוא יישאר נקי גם אחרי שאני מסיים את ריקוד הניקיון שלי. ולא סתם ריקוד, כמו במגה מועדון, אני מתאים לעצמי סגנון ומגב לכל קומה. מיותר לציין שאצל האייפלים אני יכול לגמרי להתפרע עם חומרי הניקוי כי בסופו של דבר מי שנמצא יותר זמן מהם בבית, זה אני. ואתם כבר יודעים טוב מאד כמה אני מכור לריח הזה.
חכמים ממני כבר קבעו, שהגודל לא קובע. במקרה שלנו זה נכון לחלוטין. למרות גודל המשימה, מסתבר שהיא די קלה, במיוחד שיש לך שבוע לעשות אותה. אני דואג לאטום את הבית לחלוטין כדי שהאויב לא יצליח להיכנס. וגם אם הוא חודר, זה בכמויות מינוריות, מה שמחזיר אותי לדברים שאמרתי בהתחלה. את המשימה ה"קשה" הזאת, אני מעביר בקלות ואף משתכר ממנה בנדיבות.
המשימה העיקרית בניקוי הבית היא החלונות הגדולים. הזכוכיות מושכות את האבק אליהן, לכן, אני חייב לוודא שהם מצוחצחים דרך קבע. אין כמו עיתון סוף שבוע וחומר ניקוי לחלונות כדי לעמוד במשימה החשובה הזאת, ולוודא שגם קירות הזכוכית יהיו מבריקים וללא כל סימני אבק ולכלוך.
כשאני מסיים את משימת הניקוי בתום כמה ימים, אני רגוע, כי בסופה הבית מריח כמו מוזיאון ולא רק נראה כמו. אגב, אם הסתקרנתם למה המפתח היחיד שאני שומר בצרור האישי שלי, מבין כל לקוחותיי הוא של האייפלים, יש לכך שתי סיבות. הראשונה, כי הם ביקשנו ממני. השנייה, נועדה בשבילי. לפעמים שמתחשק לי גיחה קצה לחו"ל בלי טיסה ובלי עלויות, אני פשוט אורז תיק קטן ומבלה לי את סוף השבוע בריביירה הצרפתית הפרטית שלי, בתל אביב.
איך משתלטים על ערימות סטילטו?
מגב אחד על חמישה ילדים
השיטות היעילות לקרצף דירה אקולוגית
יומנו של מנקה: להגן על בית של תושבי חוץ
ריצ'י פז
7.6.2013 / 7:50