יומנו של מנקה: להבריק דירה אקולוגית

יום שלישי בשבוע זה יום הניקיון הקבוע של יעל, או כמו שאני קורא לה: גרינפיס. יעל לא מאמינה בפלאפונים, מכוניות, אכילת בשר או בכל מוצר אחר שיכול לזהם את הכדור היפה שלנו, מה שאומר שאין לנו דרך לתקשר אלא רק פיסית, כשאני רואה אותה. היא מה שנקרא, מחבקת עצים, ובבית שלה זה ממש לא קשה. היא גרה בדירת קרקע בשכונת פלורנטין, שהוסבה לפינת חמד של יער האמזונס באמצע ההמולה התל אביבית.

בדרך אליה אני מפדל על דיזנגוף. עמוד ברמזור. לידי נעצר בחריקת בלמים מנקה נוסף. אני בוחן אותו במבט זריז. הוא חטוב מאוד, כזה שכל שריר בגוף שלו הוא תוצאה של עבודת כפיים קשה. אני מעביר את המבט ממנו למגב והמטאטא שהוא קשר על האופניים. הבלאי והטינופת שהצטברו עליהם מעידים על שימוש יתר. חובבן. הכלל הראשון שמנקים ותיקים יודעים הוא שכלי ניקוי חובה להחליף לפחות אחת לחודשיים. הוא זורק מבט מהיר לבחון אותי בחזרה, אבל הוא רואה רק אופניים מצוחצחים ואותי עם האוזניות ומשקפי השמש כהים שלא חושפים כיוון המבט. בטח אין לו מושג שאני והוא על אותו תקן. לא פלא. לי יש סטנדרטים: חומרים וכלי ניקוי – רק מבעלי הבית.

הרמזור מתחלף לירוק אני ממשיך ברכיבה עד לגרינפיס. לוקח את המפתח מתחת לעציץ הבוגונביליה הקבוע, פותח את דלת הברזל (הפריט היחיד בכל המקום שלשם שינוי לא עשוי מעץ), ונכנס לממלכת האגדות הקסומה השמורה לזן ההוליסטי של אוכלי זרעים למיניהם. הבית עשוי כולו מחומרים טבעיים בלבד. זה מתחיל עם צמחים שנשתלו בתוך עציצים מקליפות אגוזי קוקוס, ממשיך עם הספות שגולפו בעבודת יד משיירי עצים מבוגרים, ומסתיים בגינת ירק קסומה עשירה בזנים שאדם רגיל מן השורה מעולם לא שמע עליהם. בקיצור חלום גן עדן. אבל מה? מסריח. אם יש דבר שלעולם, אבל לעולם לא אצליח להתרגל אליו היא הקטורת. עד היום אני לא מבין את הקשר בין האהבה לכל דבר שחי, צומח דומם בפלנטה שלנו, לבין העשן המחניק והמצחין שהמקל התמים הזה מוציא מעצמו.

אני ניגש לסלון, ועל השולחן מסודרים בשורה, צנצנות זכוכית שמכילות נוזלים שונים. גרינפיס כמו שאמרתי לכם, אוהבת את הכדור שלנו, ולכן היא רוקחת בעצמה חומרי ניקוי שלא יזהמו את הסביבה ואת הדירה שלה. היא טוענת שהרהיטים שלה צריכים להיות בריאים כמוה או מינימום כמו המזון שהיא צורכת. גברת "הרי קרישנה" שלי, לא שמעה מעולם על "חוק ה 3 שניות". מבחינתה, היא יכולה לאכול ישירות מהרצפה ללא תיווך של כלי הגשה, בכל רגע נתון.

בקיצור, עבודת הניקוי אצלה דורשת ממני מאמץ מיוחד, במיוחד לנוכח העובדה שאני לא רשאי לפזר בכל מקום אפשרי את הריח שאני מכור אליו. את שמן הזית שלי - האקונומיקה. להוסיף חטא על פשע, אצל גרינפיס גם אין מערכת סטריאו, אז אפשר לשכוח מריקוד סלואו עם המגב האורגני שלה. הדבר היחיד שנותן לי מוטיבציה לנקות את הדירה טיפ טופ, זאת ההפתעה שמחכה לי במקרר.

גרינפיס מעודדת אותי לעבור לאורך חיים בריא, והיא עושה זאת בדרך מתוחכמת. פיתוי. לא, לא כמו שאתם חושבים, אלא כזה שעובר דרך הקיבה. בכל פעם שאני מסיים את הניקיונות, אני ניגש למקרר ושם מחכה לי ארוחה בריאה לתפארת מערכת העיכול. לחם שיעור, סלט טרי מירקות שנקנו בשוק האורגני, טחינה משומשום מלא, תבשיל כוסמת (שמישהו כבר יסביר לי מה זה אומר), מיץ סלק ומה לא?! אם לרגע חשבתם שבמתוקים היא חוטאת, אז טעיתם. גם כאן היא מקפידה. במקום שורה של קוביות הרשיז או חתיכת בראוניז עשירה, אני נאלץ להתמודד עם קומץ של תמרים לחים ואגוז מחניק שתקוע במרכזם. אין תפאורה מושלמת יותר לארוחה כמו המטבח של גרינפיס: משטחי עץ טבעי במקום שיש מנוקר, גלילות במבוק פרושות על שולחן אוכל שחצוב מסלע גרניט, פסיפסים מקרמיקה צבעונית מתחת לארונות ואדניות בצבעי הקשת שמלאות בנענע ושאר עשבי תיבול, שהגברת מטפחת במסירות רבה.

גם אם אני לא חי כמוה ביום יום, אני מעריך את האמונה שלה בדרכה, את הקבלה של מי ששונה ממנה באהבה ואת הניסיון לשכנעו, בדרכים נעימות וטעימות. מה שבטוח, אחרי כל ביקור אצלה, אני מרגיש פתאום שאני בעצמי, הרבה יותר בריא.

ריצ'י פז מקרצף דירת יוקרה אחרי מסיבה