כשמשפחת מרפי עברה לביתם החדש בלנקשייר בינואר האחרון הם החלו לעצב מחדש את הבית, כל חדר בתורו. מוקדם יותר החודש, כשעברו לעצב מחדש את החדר של בתם, הם גילו הודעה מצמררת על הקיר. היה זה האב קארל שקרע את הטפטים בחדר בתו כשהיא עצרה אותו והסבה את תשומת לבו להודעה הכתובה מתחת לשכבת הטפט. האב סיפר: "הבת שלי היא שהבחינה בזה לראשונה. היינו בחדר השינה שלה והתחלנו להוריד את שכבת הטפט הראשונה כשמצאנו את זה".
המשפחה חשדה שההודעה נכתבה בידי הבעלים הקודמים של הבית. לאחר שבחנו אותה מקרוב, הם הבינו שזו הודעה שנכתבה לפני 46 שנים ובה נכתב: "אני כאן, אתה שם, מופרדים על ידי זמן בלבד. איך זה בעתיד? או שאני העבר? התשובה היחידה לכך - אתה העתיד שלי, אני העבר שלך. אני מאחלת לך יום טוב". הכותבת - איילין וולמסלי, חתמה את שמה בסוף והוסיפה תאריך.
המשפחה כל כך התלהבה מההודעה של "הנוסעת בזמן" עד שהחליטו לנסות לאתר את איילין ולספר לה על זה. לאחר ששיתפו תמונה של ההודעה בפייסבוק, קארל הופתע לטובה כאשר ידידת משפחה יצרה איתו קשר וסיפרה שהיא מכירה את וולמסלי. הוא סיפר ל"Sun": "חשבתי שאעלה את זה לדיון ונראה אם מישהו מכיר אותה. גברת אחת חזרה אלי ואמרה 'אני מכירה את איילין, אני חושבת שהיא עזבה. אני אנסה ליצור איתה קשר'".
כך נראתה ההודעה על הקיר:
עוד בנושא:
זמן לא רב לאחר מכן, איילין - ששם המשפחה שלה כיום הוא פאלמר - יצרה קשר עם המשפחה. היא סיפרה: "שמחתי מאוד שהם מצאו את זה. הייתי בערך בת 14 או 15. אני זוכרת במעורפל שכתבתי את זה. ידעתי שחדר השינה עומד להיות מעוצב מחדש וחשבתי: 'או שאת עושה משהו או שלא'". היא הוסיפה: "חשבתי על זמן ומסע בזמן ואיך כולנו מחוברים. חשבתי לעצמי: 'יודעים מה? אני אכתוב שיר'".
איילין עברה לגור בבית כשהייתה בת 4 עם אחיה ואחותה, והוריה שעבדו בבית הספר המקומי. החדר בו מצא קארל את ההודעה היה חדר השינה בו ישנו איילין ואחותה. איילין אמרה: "אני שמחה שעשיתי את זה. זה היה חדר השינה שלנו כך שזה די קסום". כשהגיעה לגיל 18, היא עברה לברייטון כדי ללמוד באוניברסיטה ולעתים רחוקות חזרה לבית ילדותה באקרינגטון. הוריה של איילין, דורותי ופרנסיס וולמסלי, גרו באקרינגטון למעלה מ-60 שנה עד שנפטרו בשנים 2016 ו-2017.
הפוסט לא רק העלה זיכרונות מאושרים אצל איילין, אלא שהיא גם התרגשה לראות מה משפחת מרפי עשתה עם הבית. היא הוסיפה: "קארל עשה עבודה יפה להפליא בבית. בשבילי זה היה עצוב מאוד כשההורים שלי מתו. גדלנו בבית הזה והיו לנו כל כך הרבה זיכרונות. זה הזכיר לי איך הרגשתי אז, את הראייה הרומנטית שהייתה לי על החיים וכיצד החיים משתנים ומגיעים להם דורות חדשים. נזכרתי מי הייתי אז. הבית הזה הוא חלק חשוב מחיי. אני ממש שמחה שהם ראו את ההודעה הזאת ושמחה שהיא העלתה בי כל כך הרבה זיכרונות".