הפאוור קאפל של עולם העיצוב הבינלאומי עושה שעטנז תרבותי

כשצמד המעצבים ניפה דושי וג'ונתן לויאן עבדו על פיתוחה של כורסת ה-Uchiwa למותג הדני HAY קרתה טעות משמחת. מהרגעים האלה בהם מקריות בלתי צפויה משנה את מהלכה של העלילה כולה.

לויאן, אשר אוהב לעבוד על סקיצות ראשוניות של שניהם בקרטון פשוט, יצר את גוף הכורסה בעזרת כמה קיפולים נוקשים ויצא מהסטודיו. אך הדגם שפגש בבוקר למחרת לא היה אותו דגם - הקרטון התכופף טיפה והתעגל תחת המשקל של עצמו. טעות או לא, את הצורה המרוככת והלא צפויה השניים אהבו הרבה יותר מהכיוון הראשוני בו צעדו והחליטו להתמסר אליה.

"כן, המתח הטבעי של החומרים זה קסם" צוחק לויאן. "צריך להיות פתוח לזה. אם העיצוב שלך מבוסס על חומר או על תהליך חומרי צריך להקשיב לרצונות שלהם. למשל כשאתה מכופף מוט מתכת והוא נותן לך מין צורה אורגנית טבעית כזאת - זה לא מרגיש כאילו מישהו הגדיר את הצורה הזאת. זה מרגיש כאילו החומר, על סמך דעתו האישית, קיבל אותה על עצמו. הוא זה שהכתיב את החוקים".

את ההתמסרות והפתיחות לחקירה עיצובית מגוונת הם מיישמים יום יום. השניים נפגשו בשנת 1995 בעת לימודיהם באקדמיה המלכותית לעיצוב בלונדון . דושי, ילידת בומבי, הגיעה אל הלימודים בלונדון לאחר לימודיה ב- National Institute of Design בהודו, שנוסד על פי המניפסט של צ'ארלס וריי איימס. לויאן, אשר לפני לימודיו בלונדון, למד נגרות רהיטים והתמקצע כמייקר, החליט לאחר שנתיים שחיים של עבודה בלעדית עם עץ הם לא הכיוון עבורו וגילה את עולם העיצוב.

אחרי תום הלימודים כל אחד פנה לדרכו - הוא לעבודה אצל המעצב רוס לאבגרוב והיא לעבודה אצל האדריכל הבריטי דיוויד צ'יפרפילד - אך בשנת 2000 איחדו כוחות, כשנישאו והקימו את הסטודיו הלונדוני המשותף שנושא את שמות משפחתם של השניים.

שני המעצבים משלימים זה את זה ומעידים כי החיבור היה שם מהרגע הראשון בו הכירו.
דושי: ממש מהתחלה לשנינו היה את הכישורים שהאדם השני רצה".

לויאן: "אני חושב שהחברות שלנו התחילה ממין תחושה כזאת של אמון, כשנפגשנו ברויאל קולג'. זה זמן מעניין, כשאתה חוקר את הרעיונות שלך וסומך על הקולגות שלך שיתנו לך פידבק כן. ניפה בהחלט היתה אחת מהאנשים האלה".

דושי: "כן, אני לא בריטית ומנומסת", היא צוחקת. "אני אומרת את הדברים כמו שהם".

לויאן: "הייתי אומר שלרב המעצבים יש את המדיום המועדף עליהם. שלי זה לעבוד עם חומרים מאד "צנועים" - מתכת, קרטון, עץ. להשתמש בחומרים האלה כדי ליצור אבי טיפוס פיסוליים. אני חושב דרך בניה בתלת מימד דרך הידיים. אני מניח שזו המיומנות שניפה זיהיתה בי והיתה רוצה שתהיה לה".

"כשזה נוגע לעניין שהיה לי ביכולות שלה - המדיום המועדף עליה הוא דו מימד", הוא ממשיך. "בציור, בקולאז'. היא מדהימה בזה. זה לא אומר שהתוצאה של העבודה שלה היא דו מימדית - כשניפה מתחילה לייצר שכבות ומשלבת צורות וחומרים באופן דו מימדי, היא משיגה תלת מימדיות של רבדים".

התהליך ביניהם הוא דיאלוג בלתי פוסק של הפריה הדדית, שלעיתים מגיעה דווקא מהמקומות בהם הם מבינים אחד את השניה טיפה פחות, ולויאן מתאר את המצב בצורה הומוריסטית: "אנחנו יושבים אחד מול השניה בסטודיו. אולי זה בגלל שאני מסתכל על הציורים שלה כשהם הפוכים", הוא צוחק, "תמיד יש מקום לאיזושהי אי הבנה. אבל אני מחפש את המקומות האלה, בשבילי אי הבנה הוא המקום שבו נמצאות ההזדמנויות היצירתיות".

לא רק לויאן מתפעל מחקירותיה החומריות והצבעוניות של דושי. גם חברת Kettal המתמחה בריהוט חוץ, זיהתה את הפוטנציאל והציעה לשניים לנהל את תחום הצבע והחומרים של החברה.

הצמד נמנה כיום עם המעצבים הבולטים של עולם העיצוב הבינלאומי. ברזומה העשיר שלהם שיתופי פעולה עם מותגי העיצוב המובילים בעולם, דוגמת Moroso, Kvadrat Cappellini, Sevres, Intel, Kettal ו- HAY. גישתם העיצובית היא חגיגה מולטי דיסציפלינרית. הם עוסקים תמידית בחקירה רב תרבותית מקיפה, בפיוז'ן של עולמות שמשלב טכנולוגיות וקראפט, במעין שעטנז יצירתי בו אסתטיקה אירופאית פוגשת תפירה הודית, והמודרני מתערבב עם המסורתי.

דושי: "גדלתי במדינה בה הייתי מוקפת במקדשים ומסורת, לצד מכוניות מרסדס, ארט דקו וקטנועי וספה. הודו היא מדינה בה קיימות בכפיפה אחת הרבה דתות שונות, וכשגדלתי חשבתי שכל מקום בעולם הוא ככה - עם פלורליזם ופתיחות לתרבויות אחרות".

"אחרי המעבר ללונדון והלימודים ברויאל קולג' הערכתי את היופי והעושר החומרי שגדלתי מוקפת בו. זה היה מאד שונה מהסגנון המדויק והמאד תעשייתי של העיצוב שאנחנו רואים באירופה. זו היתה הנקודה בה הבנתי שאני רוצה לחלוק את היופי של המדינה שלי ולעצב מתוך מה שאני מכירה".

המפגש שלנו מתקיים בסניף טולמנ'ס בהרצליה. לרגל הגעתן לרשת של הקולקציות האחרונות שעיצבו עבור Moroso ו - Kettal היה זה אך מתבקש שזוג המעצבים יגיע גם כן. ואם כבר השיחה מתקיימת במחוזותינו, תהיתי האם בשל העניין של השניים ברב תרבותיות, יש סיכוי לפרויקט עתידי עם השראה ישראלית.

"אנחנו לא בהכרח חושבים על השראה כעל משהו עם גבולות של לאומים", לויאן עונה. "אך אני חושב שהתרבות בכלל ותרבות הרחוב בפרט שמתקיימות כאן - אין להן דומות בשום מקום אחר. יהיה מעניין לחקור את האלמנטים האלה בעתיד. מה שקורה כאן מזכיר לי במידה מסוימת את המסעות שלנו להודו, עם העושר הויזואלי, האנרגיות הגבוהות, האינטראקציות האנושיות".

לפני עשור פרצו בגדול עם אחד הפרויקטים הכי מפורסמים שלהם. ספת My Beautiful Backside המשלבת מוטיבים רקומים ושימוש בחומרים וצבעוניות השאולים מן התרבות ההודית, עם קונסטרוקציה מפתיעה וגב מושקע לא פחות מהחזית, הפכה במהרה לאייקון עיצובי של ממש.

דושי: "אחת החברות הראשונות שזיהו ואהבו את העושר הסגנוני שמעניין אותנו בעיצוב היא Moroso. פטריציה מורוסו היתה הראשונה שנתנה לנו הזדמנות. היא אהבה את תחושת המורכבות, את משחקי הטקסטיל והקראפט. אני מגיעה מרקע של טקסטיל", היא ממשיכה. "לא שלמדתי טקסטיל, אבל בהודו טקסטיל הוא חלק גדול מחייך. זה לא תחום שהתמקצעתי בו, אבל מוקדם מאד בחיים הבנתי שזה בא לי בטבעיות".

לויאן: אני חושב שקומפוזיציה היא מילה מאד חשובה שמתארת את העבודה שאנחנו עושים. פירוק והרכבה ובדיקה איך הדברים עובדים ביחד. וזאת היתה סקיצה של ניפה שממנה נולדה My Beautiful Backside. היא שיחקה עם הרעיון של איך אפשר לפרק את הכריות ולמקם אותן מחדש בצורה מיוחדת".

דושי: "ואני גם חושבת שרב הספות ממש מכוערות מאחורה", היא מוסיפה וצוחקת.

בניגוד לפתיחות ללא גבולות בפרויקט הראשון עם Moroso, עבור הקולקציה החדשה קיבלו בריף גאומטרי מוגדר ונוקשה. אך כשמתבוננים בספת ה-Modernista גם בתוך המלבן קל לזהות את שפתם האקספרסיבית והעיצוב - כביכול על אף השוני - נראה כהמשך טבעי של עבודותיהם הקודמות.

צמד המעצבים שעבד בתוך גבולות של צורה מודרניסטית המובהקת הביאו אותה למקום חדש, בעודם מקבלים השראה מחליפות הטוקסידו הקלאסיות והאלגנטיות, שמאופיינות על ידי תפירה עילית והקפדה על פרטים קטנים. וכיאה לרהיטי Moroso, הספה עוצבה בגזרת בד מתמשכת, ללא תפרים בפינות.

באיזה אופן השתנתה העבודה שלכם בעשור האחרון?

לויאן: יש לנו הרבה לקוחות ברמה מאד גבוהה עכשיו, משדות עיצוב שונים. לאורך השנים למדנו להיות יותר חסכניים עם הרעיונות שלנו. אנחנו מפצלים אותם עכשיו ולא שמים יותר את הכל לתוך אובייקט אחד".

"לאורך השנים הבנו יותר טוב איזה סוג עבודה אנחנו אוהבים לעשות. אנחנו עובדים עם הלקוחות הכי טובים בתחום, ועובדים יותר ויותר עם מקצוענים מתחומי הקראפט. אני רק רוצה להמשיך לעשות עבודה באיכות יוצאת מן הכלל עם אמנים בתחומים שונים ולחקור עוד חומרים. אני רוצה לעבוד עם זכוכית למשל ולראות מה הפוטנציאל הפיסולי של החומר. אתה יכול להתחיל פרויקט מנקודת מוצא חומרית ואז להביא את זה לתוך העיצוב".

בתור ילידי ראשית שנות ה-70, הם משתייכים לדור הצעיר של המעצבים המובילים כיום, אך כזה שגם זכה לטעום מהחיים של טרום עידן הגלובליזציה והאינטרנט. וכמובן שיש להם דעה על הנושא.

לויאן: אני חושב שפעם היית חייב להכיר מישהו כדי להתפתח לאנשהו. לא היינו מספיק מחוברים כדי לדעת מהן האפשרויות הפתוחות בפנינו. למשל כשאני היית בן 16, לא ידעתי שתעשיית העיצוב בכלל קיימת. לא היו לי מגזינים לעיצוב או אינטרנט. לא הייתי חשוף לעיצוב בשום צורה.. העולם שלי היה עולם הנגרות בעיירה קטנה מחוץ לאוקספורד בבריטניה".

"אני חושב שהמצב היום הוא טוב לאין שיעור, אך יש כל כך הרבה הסחות דעת. האתגר עבור המעצבים הצעירים של היום הוא להישאר בתחום בו בחרו מספיק זמן, כדי למצוא פוקוס ובאמת להתמקצע. ליצור משהו בעל ערך בכל תחום שהוא דורש סיבולת, עקשנות השקעת זמן ופיתוח מיומנויות. זה האתגר בעולם של היום".