האדריכל והתיאורטיקן האמריקאי רוברט ונטורי, מהמשפיעים במאה ה-20, הלך לעולמו בשבוע שעבר בביתו בפילדלפיה בגיל 93. הבניינים שתכנן והספרים שפרסם ונטורי סייעו לכונן את תנועת האדריכלות הפוסט מודרנית, ושמתאפיינת בין היתר בייצוג של השפע והעושר של התרבות המערבית, תוך ערבוב של סגנונות אדריכליים שונים.
במהלך רוב המאה ה-20 נטו אדריכלים מובילים כמו לה קורבוזייה ולודוויג מיס ואן דר רוהה להעדיף צורות מוקפדות וגיאומטריות ומבנים נקיים נטולי עיטורים או קישוטים. לעומתם, טען ונטורי בספרו "מורכבויות וניגודים באדריכלות" שיצא לאור בשנת 1966 - והפך לרב מכר שתורגם ללמעלה מתריסר שפות - כי לעיטורים, רמיזות היסטוריות ואפילו להומור יש מקום רב באדריכלות המודרנית. כפרפראזה על האמירה המפורסמת שטבע מיס ואן דר רוהה "Less is more" ("פחות זה יותר"), השיב ונטורי בספרו: "Less is bore" ("פחות זה משעמם") - וזו הפכה לאמירה שמתמצתת את משנתו האדריכלית.
יצירתו המפורסמת הראשונה של ונטורי הושלמה בשנת 1964. היה זה בית קטן שתכנן עבור אמו, ואנה ונטורי, בצ'סנאט היל בפילדלפיה. "בית ואנה ונטורי" ידוע בשל הגג המשונן ויוצא הדופן שלו שמסתיים בשקע עמוק, במקום הזווית הבולטת הצפויה. בשנת 2005 קיבל הבית תואר של "יצירת מופת של אדריכלות אמריקאית מודרנית" והונצח על בול רשמי של שירות הדואר האמריקאי. "בית הגילדות" שתכנן, המשמש כבניין של דיור ציבורי, הושלם בשנת 1966 והוא כולל חזית לבנים אדומות שטוחה עם חלונות לא תואמים, במה שתואר כרפרנס היסטורי אירוני שמעודד את הצופה להסתכל על הבניין פעמיים. בניין זה סייע לונטורי לבסס את מעמדו כאחר האדריכלים המובילים של המאה ה-20.
עד לשנות ה-80 כבר הייתה חתומה החברה של ונטורי, בה עבד בשותפות עם אשתו דניס בראון, על כמה פרויקטים משמעותיים, בהם הרחבות לקמפוסים של האוניברסיטאות הרווארד, ייל ופרינסטון. באמצעות חזיתות מקושטות, לפעמים עם לבנים בדפוסים שונים, סייע ונטורי למוסדות הלימוד לגשר על הפער בין המבנים ההיסטוריים והעתיקים שלהם (כמו המעונות הגותיים של פרינסטון, למשל) לבין הצורות החדות, הנוקשות, והמרובעות שהפכו לברירת המחדל של האדריכלות המודרניסטית מאה ה-20.
מחוץ לגבולות ארצות הברית, מוכרת במיוחד התוספת שתכנן יחד עם אשתו האדריכלית לגלריה הלאומית בלונדון, שנפתחה בשנת 1991 וזכתה לשבחים על האקסצנטריות שהציגה. חזית הבניין כוללת עמודים בסגנון יווני-קלאסי עתיק שמסודרים במרווחים לא אחידים ולא קלאסיים בעליל. פרויקטים חשובים אחרים שלו כללו את מוזיאון האמנות של סיאטל וקומפלקס הממשלה בטולוז שבצרפת.
אבל לא כל העבודות של ונטורי זכו לשבחים גורפים. כך למשל, עבודה של שנים על מסוף חדש במעבורת סטטן איילנד, בו ניצב שעון בגובה של בניין בן 12 קומות, זכתה ללעג מצד נשיא מחוז סטטן איילנד גאי ו. מולינרי, שאמר שהיתרון היחיד של השעון שעיצב ונטורי "יהיה להזכיר לאנשים שהם מאחרים לעבודה - שוב". הדרישות לשינוי העיצוב הביאו את ונטורי לפרוש בזעם מהפרויקט בשנת 1996. משרדו הוחלף במשרד אדריכלים אחר, והוא קבל על כך שנעשה ליצירתו עוול.
למרות שהוא עצמו התכחש לתואר, ונטורי כונה לעתים קרובות "אבי הפוסט מודרניזם". פיליפ ג'ונסון, בעצמו אחד מגדולי האדריכלים של המאה ה-20, אמר כי "המורכבות והסתירה" בסגנונו של ונטורי סייעו לו להשתחרר מהנוקשות של סגנון המודרניזם. אבל היו גם אחרים שחשבו אחרת, ומבקרי אדריכלות טענו כי ההתייחסויות ההיסטוריות שמאפיינות את סגנונו עושות עוול למקורות ויוצרות בליל כעור של קיטש.
בהתייחסו לפילוסופיה שמאחורי הבניינים שלו, אמר ונטורי: "השתמשתי בהיסטוריה כרפרנס, אבל מעולם לא השתמשתי בה כהשראה ישירה". אולם ההבחנה הזאת אבדה אצל רבים. ונטורי עצמו התלונן כי חסידיו נטו לעתים "ליישם שלא כהלכה או להגזים" עם הוצאה לפועל של רעיונותיו. בהקדמה למהדורה השנייה של ספרו "המורכבויות והניגודים", כתב: "לפעמים הרגשתי נוח יותר עם המבקרים שלי מאשר עם אלה שהסכימו איתי". בשנת 2001 הוא הופיע על שער מגזין ארכיטקטורה והכריז: "מעולם לא הייתי פוסט-מודרניסט, ואינני כזה כעת".
בשנת 1991 הוענק לונטורי פרס פריצקר, הנובל של עולם האדריכלות. אשתו ושותפתו במשרד האדריכלים המשותף שלהם סירבה להשתתף בטקס כיוון שהרגישה - כמו אחרים רבים בעולם האדריכלות - שהפרס אמור היה להיות מוענק לה יחד עם בעלה. בנאום הקבלה שלו ציין ונטורי את התפקיד שהיה לאשתו בהצלחתו לאורך השנים, והקפיד להשתמש שוב ושוב במילה "אנחנו", במקום במילה "אני".