בעולם הגלובלי שלנו היום, בו הכל מרגיש במרחק נגיעה, צפון קוריאה תמיד נשארת אניגמה רחוקה ובלתי מפוענחת. שולטת בכותרות החדשות ברמה כמעט יום יומית, כשהרומן בין קים ג'ון און ודונאלד טראמפ לא היה מבייש בתהפוכות שלו סאגה רומנטית של אחת מבנות משפחת קרדשיאן, היא נותרת מסתורית, מסוגרת מאחורי דלתות נעולות ולנצח מסקרנת. גם לאחר שהחלה בשנים האחרונות לכאורה לפתוח את שעריה לביקורים (קבוצתיים ומפוקחים) של תיירים.
ב-2015, כשהוא חמוש במצלמה, ביקר במדינה החשאית אוליבר ויינרייט , צלם ועיתונאי אדריכלות בריטי. מסעו המתועד, המלווה גם בפרשנויותיו האישיות, הפך לספר צילומים מרתק אודות אדריכלות צפון קוריאה (ופיונגיאנג בפרט), שמתפרסם בימים אלה בהוצאת הספרים Taschen. דרך צילומיו של ויינרייט מצטיירת תמונה מפתיעה ולא צפויה של בירת המדינה, ששמה לרוב מקושר להחלטות מדיניות שנויות במחלוקת והפרת זכויות אדם.
עיר שזועקת אושר ומתיקות, עם מבנים בגווני פסטל היא מה שתפגשו במידה ויצא לכם מתישהו לבקר במקום. שכונות בצבעי סוכריות, מבנים עתידניים באווירת מדע בדיוני, וחללים מעוצבים בהגזמה של האסתטיקה הצפון קוריאנית - שלרוב ריקים מאדם בצורה מלחיצה משהו - דומים לסטים קולנועיים מתוכננים היטב, ונראים כאילו יצאו הישר מסרטו של ווס אנדרסון. כשהם מעוררים תחושות התפעלות, ובו זמנית גורמים לך לנוע בחוסר נוחות בכסא (ברצינות, איפה כל האנשים?), הצילומים שואבים פנימה לעולם שנדמה סוריאליסטי ומתעתע.
כדי להבין כיצד התפתח הנוף האורבני של פיונגיאנג צריך לחזור 65 שנה אחורה בזמן. העיר נמחקה כמעט לחלוטין במהלך ההפצצות של מלחמת קוריאה ב-1953, ונבנתה מאפס בהתאם לחזונו של מייסד המדינה קים איל סונג, או בכינויו הרשמי, "המנהיג הגדול". היה זה הוא שהנהיג באותה תקופה פולחן אישיות עצמי מקיף (מעניין מה לפרויד היה להגיד בנושא), מה שקיבע בחוק את סגידת האזרחים למנהיג המדינה בכל רבדי החיים, עד עצם היום הזה. גם באדריכלות, שכן כל דבר במדינה הוא המשכו הטבעי של המנהיג. בשנות הבניה מחודשת שלאחר המלחמה, כשההשראה הגיעה בבירור מהמשטר הסובייטי שלמרותו היה נתון ולו היה נאמן, בנה קים איל סונג מונומנטים אדירים ושדרות רחבות. הבנייה כולה נעשתה בסגנון סובייטי חמור סבר מובהק, תחת ניצוחם של אדריכלים צפון קוריאניים שנשלחו ללמוד במוסקבה.
ולמרות האדריכלות הסטליניסטית שאפיינה את אותן השנים, אלמנטים קוריאניים סימבוליים לא נשכחו. כך למשל, בניינים ניאו קלאסיים עם כניסות מפוארות קיבלו את הטוויסט המקומי, כשעמודי הענק הקלאסיים שינו את חיתוכם למתומן, מתוך התייחסות למקדשים קוריאניים עתיקים.
המבנים היותר יוצאי דופן של העיר, כאלה שגורמים לך לעיתים להרים גבה, נבנו בשלב מאוחר יותר, בתקופת שלטונו של קים ג'ונג איל (1994 - 2011). גישתו לאדריכלות היתה שונה מזו של אביו. פחות היסטוריה, יותר קדמה ומודרניות. או לפחות מה שנתפס בעיניו כקדמה ומודרניות, מאחר וטעמו האישי היה סוג של פטיש למדע בדיוני ולעתידנות. הוא טען כי בניינים מלבניים הם מיושנים וצפויים לחלוף מן העולם, ומבנים מרכזיים שנבנו בתקופתו עוצבו בצורת זיגוראת (צורת מגדל מימי מסופוטמיה) , או כשילובים של צורות צילינדר עם קווים מתפתלים.
כיום, תחת שלטונו של קים ג'ון און, הבניה והפיתוח האורבני מתקדמים בקצב חסר תקדים, כשהוא ממשיך להפוך את פיונגיאנג למצג פנטזיונרי של שגשוג. גם הוא, כמו אבותיו, משתמש באדריכלות מושקעת כמו בחומר הרדמה לאזרחי המדינה הטוטליטרית. כמאמר הציטוט המפורסם - "אם אין תכניות ריאליטי - נבנה להם בניינים".
מאז שעלה לשלטון ב-2011, מייצר קים ג'ון און את הזהות האדריכלית שלו. כ"דור שלישי לשליטים טוטליטריים" הוא חייב למצוא את הקול האישי שלו ,שכן לאביו ולסבו היו כאלה. לעומת מה שהם יצרו, קים ג'ון און, מציג רכות בלתי צפויה. כשאחת הסיסמאות המפורסמות שלו היא "בואו נהפוך את כל הארץ לאגדה סוציאליסטית" (מייק אמריקה גרייט אגיין, מישהו?), נדמה שעניין האגדה מיושם בשטח תרתי משמע. אמנם גוונים פסטליים בבניינים נכחו גם הרבה לפניו, נראה שפרויקטים רבים מהתקופה הנוכחית מתאפיינים בצורות רכות וגוונים ילדותיים במיוחד.
השילוב בין שלושה חזיונות אדריכליים שונים של שלושת המנהיגים, הוא זה שעומד מאחורי התחושה ה"קולנועית" של העיר. המפגש בין ההשפעות הסובייטיות של הסב, הגישה הפוסט-מודרנית-עתידנית של האב וצבעי הפסטל המוגזמים של הנכד, יצר אדריכלות עם פיצול אישיות. הצורות של הבניינים הן אוטופיות-בדיוניות פעמים רבות, ובו זמנית חמורות סבר. כאילו פיונגיאנג עצמה לא הצליחה להחליט מה מתחשק לה להיות - חביבה או מאיימת.
והרי למרות ה"מתיקות" המדומה של העיר - יש ממה לחשוש, וזאת בלשון המעטה. על כך כבר כנראה לא יעיד האדריכל שהיה אחראי על תכנון ועיצוב מחדש של שדה התעופה הלאומי של צפון קוריאה והוצא להורג ב-2014 על ידי קים ג'ון און. הסיבה - חוסר שביעות רצון של השליט. על פי סוכנות הידיעות הממלכתית בצפון קוריאה, הפגמים שהתגלו בבניית הטרמינל בשדה התעופה "נבעו מכישלונם של המעצבים בהטמעת ערכי היופי הארכיטקטוני של המפלגה, שהם החיים והנפש של הזהות הלאומית". סביר להניח שאותו אדריכל אומלל לא היה הראשון וגם לא האחרון שהבחירה במקצוע עלתה לו בחיים. אנחנו היינו ממליצים לקים על סדנת שליטה בכעסים במקום יד קלה על ההדק, אבל אלה רק אנחנו.
הצילומים של ויינרייט מראים את המונומנטים הענקיים של צפון קוריאה, את אתרי התרבות והספורט שלה ואת רשת המטרו הגרנדיוזית שלה. הוא מציג עולמות מפוארים של שיש ופסיפס, שקיימים לצד חללי פנים מעוצבים עם פלטות צבעים בוהקות ומשוגעות, מלאות חיות ועושר של גווני שנות ה-80. כמו כן ישנם צילומים של קרקס פיונגיאנג (שעצם קיומו איכשהו לא מסתדר בראש עם דימוי המדינה), פארק שעשועים עם מסלול מיני גולף, קולנוע 4D מתקדם עם מושבים נעים, בריכת שחיה מרשימה ומלון Yanggakdo הלאומי עם מסלול באולינג, סאונה ולמעלה מאלף חדרים עבור מבקרים זרים. רק השאלה לגבי העדר כמעט כל נפש חיה בתמונות (כן, יש כמה, אך הן בודדות) נותרת על כנה ולא מרפה.
העיקרון המנחה בבנייה הצפון קוריאנית הוא כי על הקומפוזיציה האדריכלית להבטיח שתדמית המנהיג תשלוט בכל מרכיבי המרחב, ושכל המרכיבים האדריכליים בה יאדירו את דמותו. כשכל הבניה מותנית בטעמו של השליט, והעיצוב נעשה עם מחשבה על אדם אחד בלבד, הצילומים הסטריליים שמוצגים בספרו של ויינרייט הם המציאות היחידה אותה יכול לחוות התייר הזר שמגיע לביקור. לפחות בפיונגיאנג דואגים לכך שהצילומים האלה יהיו מהדברים היותר מרשימים ואסתטיים שאי פעם תראו.
