יומנו של מנקה: לבן זה לא רק צבע?

כשאני שפוף ורע לי על הלב, אני הולך לאילנית ואצלה יושב. טוב אם אדייק אני לא ממש יושב, אני קודם מנקה ומבריק את המקום, אבל בסיום כשהרצפה מריחה כמו עץ אורנים, אנחנו בהחלט יושבים ומקשקשים על הא ודה ובעיקר על החיים. הגעתי אל אילנית במקרה דרך חברה טובה שהפנתה אותי אליה כדי להעניק לה את שירותי המקצועיים. מאותו יום עברו כמה חודשים, ועם הברקת הפנל הראשון עפו להם ניצוצות וחצים. התאהבות. כן אני מודה שהתאהבתי באישיות האוהבת שלה ממבט ראשון.

השיטות המנצחות לסידור ערימות נעליים

אכלתם? שתיתם? עכשיו תחשבו איך לנקות את זה

לאילנית יש סטודיו לעיצוב פנים. שבעצם הוא גם הצימר הכי שווה בתל אביב (רק למי שהייתה הזכות להתארח בפנים). הוא שוכן בפאתי יפו – תל אביב, ממש על התפר של ההתחדשות האורבאנית שהעיר חווה באזור. דלת הכניסה מובילה לחלל גדול יפיפה ומלא בפרטים שבמבט אחד לא מספיק לקלוט את כולם. הרצפה עשויה פרקט ובקצה החלל הראשי עומדים להם שני שולחנות גדולים ומפוארים, כמו שני ניצבים ששומרים על המעבר בניהם שמוביל לחלל הבא של הסטודיו.

מה ששכחתי לספר לכם, זה שכל הסטודיו לבן. לרבות הרהיטים, הפרקט, תמונות, וילונות, תריסים, צלחות, אגרטלים, תמונות ואפילו כל מחשבי האפל. לדעתי, יש לצבע לבן יתרון ענק שעולה על חסרונו הקטן. בלבן הכל נראה בריא, חי, נכון, וחדש מהשקית. זה מדהים לראות איך ברגע שקרן אור פוגעת באחד מהאובייקטים הפזורים ברחבי בסטודיו היא כאילו מעניקה לו חיים. גם אם מדובר באור מלאכותי.

קראתי לא מעט על עניין הצבע והבנתי שהיום בכל מהלך שיווקי או פרסומי או אפילו פוליטי חייבים לבחור תחילה צבע ממתג. אותו צבע נכנס לתודעה ומזוהה בעצם עם אותה מטרה. אין ספק שהמלאכים השכילו לעשות את עבודתם נאמנה ובקמפיין שלהם שרק אלוהים יודע לפני כמה זמן זה קרה, הם בחרו בצבע הלבן כצו השעה. מאז, בכל פעם שתראו משהו לבן, ובמיוחד חלל עבודה שלם – זה יראה לכם זך, טהור, צודק ואמיתי או כל סופרלטיב אחר שמתקשר אוטומטית עם דמות משיחית בעלת זוג כנפיים. החיסרון הקטן של הצבע הלבן, הוא שחייבים לוודא שהוא נשאר לבן, ובדיוק בנקודה הזאת אני נכנס. כמו בעיצוב, אני קודם כל רוצה שיהיה לי דף נקי לשרטט עליו את התכנון.

הפעם במקום מטאטא אני לוקח את שואב האבק החדשני ומתחיל להעלים כל סימן של גרגיר אבק או לכלוך אחר. את השטיחים אני תולה בחוץ לאחר שבישמתי אותם קלות. ולוקח את החתיך הלבנבן שלי להבריק את הפרקט. מדובר במגב שמיועד ספציפית למשטחי פרקט, אחד כזה שיודע בדיוק לאזן בין רמת הלחות והרטיבות שהעץ צריך כדי להבריק. הכל בחיים זה מינון. שים יותר מידי הרסת, שים כמו שצריך ניצחת. ואם אני רוצה לשמר את היחסים שלי עם אילנית – אני דואג תמיד לנצח

לאחר שהמשטח מצוחצח, אני דואג להבריק האקססוריז שפזורים בכל פינה בטוב טעם. לכל אחד ואחד מהם אני מעניק יחס אישי, כמו ללקוחותיי. אני נוטל אותו, מנקה אותו, בודק שהוא מרוצה ומחזירו למקום מושבו. משהו בפעולה הזאת, נותן לי להרגיש כאילו אני חלק מיצירת המופת שהיא בעצם הסטודיו, כאילו במגע שלי ובדאגה להחזיר כל חפץ למקום המיועד שלו – אני בעצם גם סוג של מעצב פנים. אם לא ציינתי קודם, כאן אני מנקה עם מטלית שעשויה מצמר נעים במיוחד הכי נעים שיצא לי להעביר בו את אצבעותיי. לא פעם חלפה במוחי המחשבה לקחת את המטליות האלו שאילנית מביאה מחו"ל ופשוט לתפור מהם מצעים למיטה.

המשימה האחרונה היא הברקת מראות הענק שפזורות ברחבי הסטודיו. מראות שלא מסתירות כלום, בטח לא את השרירים שלי שעובדים כמוני ללא הפסקה. בסיום העבודה, ובאישורה של בעלת המקום אני מורשה להיכנס לצימר בחלק האחורי של הסטודיו, להישטף, ולהיות מוכן לתרפיה השבועית שלי על כוס קפה עם הלקוחה האהובה עלי.

לכל טורי הניקיון של ריצ'י פז