יומנו של מנקה: יד רוחצת יד

בונו זה לא רק שם של זמר מצליח אלא גם שירות מיוחד. אם שמתם לב, כל חברה גדולה שהופכת למצליחה מסמנת לה מטרה כשלהי, ארגון או קבוצה ומעניקה להם את שירותיה המקצועיים, יהיו אשר יהיו בחינם אין כסף. למה? כדי לסמן לכולם ובעיקר לנו, שאותן חברות וגופים הם חברתיים ו"מחוברים לעם", שהם יעבדו בחינם עבור אנשים שאין להם כסף או יכולת להרשות לעצמם את השירות. ובקיצור בונו, פרו בונו.

איך משתלטים על ערימות של סטילטו?

להבריק דירה אקולוגית ולהישאר בחיים

עכשיו שלא תטעו אני לא גב' שטראוס, או מסייה אריסון אבל גם אני החלטתי לפני כשנה לעזור בכל מקום שאוכל. המחאה החברתית השפיעה עלי, וזה בדיוק מה שאני עושה עם החקלאים. החקלאים הם זוג חברים, קיבוצניקים מהצפון בני 24 שרק עכשיו עברו לעיר הגדולה כדי לטעום ולחוש את תענוגות החיים. הם גרים בדירה די מתפרקת באחד הרחובות שמתחברים לשינקין. קומה שנייה, מרפסת שנוטה ליפול, 3 חדרים, מרצפות מתקופת המנדט ומטבח שעשוי עץ, מספינות המסחר שעוד עגנו בעבר בנמל תל אביב. תוסיפו את העובדה ששני החבר'ה ברדקיסטים באופן קשה, מה שאומר שהדירה הזאת והמשימה הזאת דורשת ממני לרכז הרבה אנרגיות בכל פעם כדי לנקות אותה מהיסוד.

אני מגיע אליהם באמצע השבוע, כי אין מצב שאני מתמודד עם הכאוס הזה בתחילתו. שינקין נראה יפיפה לאחר השיפוץ. ריק אומנם, אבל יפיפה. אני יורד לי מרוטשילד במהירות ונותן לשמש לצרוב לי את הכתפיים עד שאני מגיע לדירה בפינת ברנר. המפתח נמצא מתחת לשטיח, ואיך שאני פותח את הדלת, אני מבין את גודל הצרה.

לפני שאני מתחיל לטאטא את הבית, אני צריך לאסוף אחרי שני הילדודס האלה את כל הבגדים שלהם שזרוקים על הרצפה, לסדר את הנעלים והכפכפים שזרוקים בכל חור. להרים את שקיות האוכל שנשארו להם מיותמות וריקות אחרי שחיסלו את תוכנן. בקיצור – גן ילדים. לפעמים אני מוצא את עצמי בתפקיד האימא מאשר המנקה. מנקה בסוג של דאגה ואחריות, אבל כזה אני.

אחרי שאני מצליח לעשות קצת סדר בבלגן, כדי שאני אוכל לראות את המבנה הפיזי של הדירה וכיצד היא מחולקת, אני לוקח כמות כפולה ומכופלת של אקונומיקה, במטרה לנקות את כל המיקרובים שאולי מסתובבים וגדלים להם בדירה. אני מפנה לי את כל הרצפה מכל חפץ או כלי כלשהו ופשוט שופך גלונים של מים עם אקונומיקה ומתחיל להחליק לי עם המגב והסחבה על כל החדרים. אין קסם מודרני יותר מגניב ומהיר מלהפוך מרבץ של לכלכוך למראה בוהקת ונקייה.

אני נהנה לנקות את הדירות הישנות של פעם של תל אביב, אלו שעדיין מאפשרות לך לנקז את כל כמויות המים שנשפכות מהדלי למרפסת הענקית, ופשוט לתת ללכלוך לנזול דרך המרזב על המדרכה, וממנה להתנקז לביוב של הכביש. ככה, האקונומיקה מפזרת את קסמה וריחה הנהדר גם על רחובות תל אביב שזוכים למירוק מקומי.

אגב, לא סיפרתי לכם עדיין איך הגעתי לחקלאים. יום אחד סבלתי מסתימה איומה בשירותים ובדיוק בלוח המודעות של הבניין שלי, תלו מודעה על שירותי אינסטלציה. בלי לחשוב יותר מידי, הרמתי צלצול, הבחור היה נשמע גברי, צעיר והכי חשוב זמין, אז קראתי לו. יוני הוא אחד מהחקלאים. קיבוצניק בלונדיני כמו מהסרטים, כזה שגורם לך לרצות להיות אבוקדו במטה רק שהוא יבוא ויקטוף אותך. הוא לא ממש פתח את הסתימה, אבל סיפר לי על המעבר לעיר הגדולה עם חברו הטוב.

החלטתי לעוט על המציאה, וסיכמתי איתם ששנינו נעשה אחד לשני מעשה טוב. יד רוחצת יד. הם יספקו לי שירותי אינסטלציה ואני אגיע לנקות להם את הדירה. בנינו, זה היה תירוץ פשוט לבקר את החתיכים, למרות שאחרי מצב הפנלים שלהם אני פשוט מרגיש שאני עושה עבודת מלאכים. גברים צעירים, זאת אינדיקציה ברורה על פי רוב לחוסר ניקיון בשירותים. תאמינו לי, שרוקח ב"טבע" לא עובד ברמת היגיינה כל כך גבוהה כמוני. מלהבריק את האסלה, ועד להניח להם מריחן חדש בתוכה, לחטא את הכיור ואת כל הברזים, שלא יעבירו לעצמם מהידיים חיידקים. בקיצור, אני עובד קשה וללא תמורה, אבל משהו בדאגה הזאת לשני החתיכים האלו עושה לי טוב על הנשמה.

לכל טורי הניקיון המרתקים של ריצ'י פז