בוודאי שמתם לב בתמונות הרבות שעלו בימים האחרונים לרשתות החברתיות, לסוגים והסגנונות הרבים של חנוכיות שנמצאות בכל בית ובית. הכוונה לא רק ל"יצירות" שהילדים מביאים מהגן ובית הספר, אלא גם לחנוכיות שעוברות בירושה שנים, או שנקנו לאחרונה ונראות ממש כמו פיסת אמנות או פסל.
לרגל חג החנוכה, פנינו לארכיון בצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים, והוצאנו משם מבחר תמונות של חנוכיות וסביבונים שאמנים יצרו לאורך יותר ממאה השנים האחרונות. "על רקע ההגדרות הכלליות הנוגעות למספר הנרות, לחומרי הבעירה ולפעולת הסביבון, ניתן לראות מגוון מרתק של פרשנויות ועיצובים, המשתנים ומתעדכנים בהתאם לרוח התקופה בה נוצרו", אומר יוסי פרקש, מרצה בכיר במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל.
לדבריו, תחום היודאיקה - העוסק בתשמישי קדושה - פועל בשני מישורים מקבילים, במישור אחד הוא מקיים את המשכה של מסורת הלכתית בעלת מאפיינים שמרניים ובמישור השני הוא מביא לידי ביטוי פרשנויות חדשות, עכשוויות, לעיתים כאלה המבוססות על חוויות אישיות וכאלה המיוצגות בטכנולוגיות ובחומרים מתקדמים. "ההלכה קובעת אמנם הגדרות, בעלות חוקיות בסיסית, עקרונית, שעל פי רוב מתייחסות להיבטים שימושיים של קיום הטקסים, אך, במקביל, מעודדת פתיחות לחידושים מרעננים ולמעוף יצירתי", אמר פרקש.
לתשמישי הקדושה נועד תפקיד המתקיים מעבר להיותם כלי עזר בקיום הטקס. הם מהווים "הידור מצווה" וזוכים למעמד הלכתי הקובע, שאם נפגמו ולא ניתן להשתמש בהם עוד לשם קיום המצווה, יש לגנוז אותם, כפי שמצווה לגנוז כתבי קודש. כלומר, ההלכה מייחסת להם סממנים של קדושה וכל זאת משום שמעבר לתפקידם ככלי טקס, הם משמשים ככלים להעברת מסרים וטומנים בחובם, ללא הפרדה, את כוונת היוצר, כוונה שנותרת גם לאחר שאיבד הכלי את יכולת התפקוד שלו.
בצלאל בן אורי המקראי, בונה המשכן ומי שהאקדמיה "בצלאל" קרויה על שמו, היה הראשון שעיצב ויצר את מנורת שבעת הקנים, שהפכה להיות, ברבות השנים, למוטיב מרכזי בסמל המדינה. דורות רבים של אמנים ויוצרים, בוגרים ומורים מבצלאל בכלל ומהמחלקה לצורפות ואופנה בפרט, המשיכו וממשיכים מאז ליצור חנוכיות, כל חנוכייה והמשמעויות שלה, כל חנוכייה והחומרים מהם היא מורכבת, כל חנוכייה והטכנולוגיות בהן נוצרה.
ויש גם סביבונים
