הרבה לפני שהכרנו את סיפורו של המן ושאר חברי המגילה, התוודענו לרעשן. שם מוזר לכלי מוזיקלי שמהפנט ומשמש אותנו מינקות. הכלי שמשלב בו כמה חושים במקביל, מעודד ומשפר לתינוק את יכולותיו המוטוריות וגונב את האוזן לכל כיוון של צליל. משהו בכלי הפשוט והמרעיש הזה, גורם לנו לחיוך גדול והנאה צרופה בשנותנו הראשונות. אז מה יש בו ברעשן שמורכב מידית אחיזה, לוח וגלגל שיניים, שהמפגש ביניהם מייצר צליל נקישה מונטוני? אולי פשטות תפעולו היא שהצליחה לגרום לו לשרוד לאורך אלפי שנים ולהשתרש בעמים ותרבויות שונות.
מקור הרעשן ככל הנראה טמון ביוון העתיקה. נהוג לחשוב שבימי ביניים הוא שימש לקרוא ולקבץ את המאמינים הנוצרים אל הכנסיות בשעות התפילה. במאות ה-18 וה-19, עוד לפני המצאת המשרוקית, שימש הרעשן את שוטרי אנגליה כדי לזמן עזרה ומצורעים אף השתמשו בו כדי להרחיק את הבריאים של ידבקו ממחלתם. שימוש נוסף ומפתיע לרעשן נחשף במלחמת העולם השנייה, במהלכה, השתמשו החיילים בכלי המוזיקלי כדי להזהיר מקיומו של גז רעיל באוויר. ביהדות כידוע, הוא נכנס לפעולה בקריאת מגילת אסתר בעת ששמו של המן הרשע מוזכר, וכל תפקידו לשמש על תקן ה"בוז".
הרעשן משמש כלי מוזיקלי ממשפחת האידיופונים (כלי הקשה), בהם מקור הצליל הוא בחומרים המצלצלים ולא במתיחת מיתר. באפריקה, בה מירב המוזיקה נעשית באמצעות כלי הקשה, נוהגים לעצב רעשנים שעשויים מחומרים טבעיים כמו אגוזי קוקוס, קליפות ערמונים, צדפות ואפילו עשבים יבשים. חלק מהחומרים נוהגים לקלוע לצורת פעמון סגור, חלק מוצמדים למקלות ומשמשים כרעשני גשם, וישנם כמובן רעשנים עגולים מחומרים קשיחים יותר, כמו השייקר.
במדינות דרום אמריקה למשל ניתן למצוא את המרקס, הקבסה וגם הקסטנייטות, כולם קרובי משפחה של הרעשן והם עשויים מעץ, עור ופירות שיובשו (בעיקר ממשפחת הדלועים). ממלאים אותם בזרעים או בשעועית יבשה ומכאן, נוצרים הצלילים המגוונים. ברעשן המרקס משתמשים לרוב בזוגות, ועל אף שהשימוש בכלים האלה נראה פשוט, יש חשיבות רבה לבנייה ולעיצוב, לכמות הזרעים שמכניסים פנימה וכן, גם לתנועות הידיים והקצב. אלו נכנסים לפעולה בהילולות, פולחנים, טקסים למיניהם שבהם מעוניינים ליצור דרמה ואולי אפילו מתח.
אצלנו, עבר הרעשן גם כן שלבי התפתחות ומה שהחל כאובייקט בצורת פטיש מעץ המעוטר באמרות החג עבר גלגולים רבים במטרה לחזור לצורתו המקורית. על פי הרב פרופוסור דניאל שפרבר, שחקר את הנושא בספרו "כיצד מכים את המן", שלבי ההתפתחות של הכלי המוסיקלי כללו את "רעשן התלייה" בו הידית מסובבת ציר, שאליו מחובר גלגל שעליו כרוך חבל התליה שמעלה את המן ומורידו לפי כיוון סיבוב הידית. שלב נוסף בהתפתחותו של זה הוא רעשן "הוייזתא", המורכב מידית אחת ועשרה פטישונים. הוא עובד באופן שבו מניפים ומסובבים את הרעשן הולמים עשרת הפטישונים על בסיסו, כנגד עשרת בני המן, כמו גם את רעשני הקסטנייטות שהולמים זה בזה ליצירת רעש. החומרים של הרעשנים גם הם השתנו עם השנים ומה שהתחיל בעץ, עבר בחצי המאה האחרונה למתכת ולאחר מכן לפלסטיק המוכר כחומר הזול והפשוט יותר. בחנויות היודאיקה ניתן למצוא עדיין גם יצירות אמנות של רעשנים עשויים כסף ועץ מלא, שמחירם אף יכול להרקיע עד לאלפי שקלים.
בדומה להרבה חפצים שהושרשו עמוק בתרבויות, גם לרעשן יש אספנים. אנשים שמחפשים אחריו ברחבי העולם ואוגרים עוד ועוד בסגנונות שונים. אוסף של רעשנים אמנם איננו פופולארי כמו אוסף של סביבונים למשל, אך יש שמתחזקים אותו על תקן אוסף יודאיקה. איציק לובטון (50) מירושלים העוסק כצורף, החל לאסוף רעשנים כשהיה בן 35. גיל לא סטנדרטי להתחיל בו אוסף, אך העיסוק הוא שגרם ללובטון להמשך לכלי הנגינה הקטן הזה.
"פגשתי אמן מגוש עציון באחת הפעמים שביקרתי שם וקניתי ממנו רעשן מיוחד שהוא עיצב מסגנון אפריקאי. כך בעצם התחיל האוסף שלי שכולל כ-20 רעשנים יחודיים שנקנו בעיקר בחו"ל ומאוד קשה להשיגם". בעולם, לובטון מספר קיימים אספנים בודדים ואספנות של רעשנים נחשבת למשהו שכמעט אינו בנמצא. "אותי הרעשנים מושכים מאוד. יש בפורים משהו כייפי ושמח שאני אישית, גם כמעצב וגם כאדם מתחבר אליו".
באוסף של לובטון רעשנים מיניאטורים בגודל של 3 ס"מ עד לרעשן באורך של כ-50 ס"מ שנרכש ב-1,500 דולר, כולם אגב ממתינים בקופסה גדולה ומחכים ליום שלובטון יצא לפנסיה, אז לדבריו "הוא יסדר אותם במקום תצוגה יפה ויערוך לכבודת מיני-תערוכה".
אז איך הפך הרעשן, או כפי שהוא מכונה ביידיש ה"גראגער", לאחד מסימני חג הפורים המובהקים? תשובה חד משמעית אמנם לא נמצאה, במיוחד אחרי שקמו למנהג ההרעש בעת אמירת שמו של המן מתנגדים רבים, שטענו כי קיים סיכוי להשמטת מילים מהמגילה ואי שמיעתן, דבר שנוגד למצוות ההלכה. כיום, לצד שימוש ברעשן המסורתי בבתי הכנסת, מצרפים המתפללים גם רקיעות רגליים ומחיאות כף וברחוב הילדים כבר לא מסתפקים ברעש הקטן ומשתמשים באקדחי קפצונים ונפצים. למרות שמנהגים רבים נעלמים עם חלוף השנים, קשה להאמין שהרעשן יעלם מהמפה הפורימית. כנראה שלמרות השקט ההכרחי כולנו צריכים לפעמים מעט רעש חגיגי.
את גלגולו של הרעשן, שלבי התפתחותו ועיצובו אפשר לראות בימים אלו בתערוכה הנערכת בהיכל שלמה בירושלים. התערוכה נקראת "על מה כל הרעש?" ומציגה סוגי רעשנים שונים ביניהם, רעשני שיניים, קסטנייטות, רעשני ירייה ורעשני פעמונים. בין המוצגים אפשר לראות רעשן שנעשה במחנות בקפריסין ב-1947, רעשן אוקראיני שעוצב במאה ה-19, רעשן ירושלמי מעץ משנות ה-70, רעשן גרמני ומוקפד מהמאה ה-18 ועוד. התערוכה מוצגת עד ה-31 במרץ. פרטים באתר.
