נוף ללא הפרעה

"בהתחלה חשבתי שמשה השתגע", אומר האדריכל אלכס מייטליס, שעיצב עיצוב כולל את דירת הגג של משה קסטיאל בבת ים. "ואז עליתי איתו במעלית של הבנאים, ראיתי את הים והנוף הנשקפים מהגובה - והבנתי הכל".

מכאן החל עיצובו המרהיב של הפנטהאוז הזה; עיצוב טוטאלי שייחודו בראשוניות שלו: כל פרט ואלמנט בדירת הגג עוצבו לראשונה, במיוחד בעבורה ובהתאמה אליה. במקום מסע ה"שופינג" המתקיים בדרך כלל בעת העיצוב, התרחש כאן תהליך שונה: יצירה חדשה של עיצובים ייחודיים כמעט לכל אלמנט ופריט - מראש המיטה, דרך מבנה המטבח ואבזורו ועד לטיח המחפה את הבריכה שעל הגג.

הפנטהאוז ממוקם בקומות ה-16-18, בבניין הבנוי ממש על שפת ימה של בת ים, קרוב לגבול עם יפו. שטחה של כל קומה כ-200 מ"ר, ובסך הכל כ-600 מ"ר. בקומה ה-16 נפתחת מעלית הבניין לתוך הול המוביל לקומת המגורים - שאת כולה מקיפה מרפסת-חצר רחבה - ובה סלון, חדר אוכל, מטבח מחולק וחדרי אורחים. בקומה שמעליה נמצא חלל השינה וחדר אמבטיה מרווח, ובקומת הגג - שטח פתוח ורחב ידיים, שכולו מרוצף דק ובתוכו בריכת שחייה, המתמזגת במבט עם קו הרקיע.

"המטרה העיקרית שלי היתה לחגוג את הנוף המדהים ולא לפגוע בו עם האדריכלות והעיצוב", אומר מייטליס ("ובתל אביב נדיר למצוא אדריכל שמוותר לנוף", מחמיא לו קסטיאל). ואכן, הבית - שהוא שובה לב בפני עצמו - עוצב כך שהחדר היחיד בו שאינו צופה לאופק של ים עוצר נשימה הוא שירותי האורחים.

שאר החללים: האמבטיות, חדרי האורחים, המטבח וכמובן הסלון - כולם רבועים ופשוטים, מתוכננים כך שיכוונו את העין לחוץ ופתוחים אליו ככל האפשר, באמצעות דלתות זכוכית גדולות ושקופות מרצפה עד לגובה המרבי האפשרי. "את הפתחים הגדולים השארנו לאלומיניום", אומרים קסטיאל ומייטליס, "עשינו אתו ’סולחה’ אחרי הרבה שנים של פרופיל בלגי" (ביצוע: "אלומילניום"). החומר נבחר גם משום עמידותו בתנאים הבעייתיים של קו החוף - רסס ים מלוח, חול ורוח חזקה.

כמו הפתחים, כך גם כל שאר המרכיבים בבית תוכננו באופן ייחודי בהתאם לדירה ובמטרה להעביר ולהעצים את חוויית הים והנוף הנשקף מהגובה. כך, למשל, הקירות כולם צבועים בצבע שמן - המסוגל להעביר וליצור השתקפויות של ים ושמש.

"קיר מבריק בעיני הוא קיר עם חיים: שצבעו משתנה במשך היום, שמקבל עומק והשתקפויות של האלמנטים שמולו וסביבו ושמקבל מכנה משותף עם הסביבה. כל זה לא קיים בקיר שצבוע בצבע מט", אומר מייטליס.

גם הריצוף נבחר בהתאמה לסביבה: הרצון היה בריצוף ניטרלי, אך שיוכל גם לנהל דו שיח עם הים והחול. לבסוף נבחרה אבן ביר-זית, שהשימוש בה היה אז חדש יחסית, ושמשדרת אותו מסר מעורב של עושר ופשטות בדומה לבטון, לא ממורקת ומבריקה כשיש ומאפשרת שליטה על הגמר.

המעקות של המרפסת המקיפה את הדירה סביב עוצבו גם הם כך שלא יסתירו דבר והם עשויים מזכוכית עבה ונקייה. האדריכל מדגיש, כי מעקה הזכוכית, המוכר לרוב מבנייני ציבור, מתקבל בתפאורה זו באופן הטבעי ביותר, כממלא ייעוד בטיחות הכרחי, וגם מסייע במעט למתן את הרוח העזה הבאה מן הים. אגב רוח, בדירה מעולם לא הופעל מזגן והיא קרירה תמיד בזכות הרוחות המנשבות בגובה זה.

למרות הפתיחות המרבית כלפי החוץ, ההתייחסות אל המרפסות בבית היא כאל חדרים או חצרות; מרפסת הסלון מתפקדת למעשה כמעין "בית חוץ" ומחולקת לכמה אזורים: פינת אוכל, סלון ואפילו פינת טלוויזיה ומרבץ יש בה. בגלל מרכזיותו של הנוף, המרפסת אינה פחותה בחשיבותה מפנים הבית, מה שניכר גם בריהוט שהוצב בה. זה, כמו כל הריהוט שבתוך הבית, הוא של קסטיאל, בעיקר עיצובים חדשים, רבים מהם של מייטליס עצמו.

כדי שהים הוא שיעסיק את העין נבחרה סדרת חומרים מצומצמת ומונוכרומטית: משטחי המטבח עשויים מקוריאן, החוזר בחדרי האמבטיה. האפשרות לעצב את הקוריאן בהתאם לדרישה באה כאן לידי ביטוי - האלמנטים כולם, אפילו האמבטיה, נבנו במיוחד בעבור דירה זו. בצד הקוריאן ישנם דלפקים מעץ אמבויה, המצטרפים לאבן ביר-זית, לזכוכית ולאלומיניום.

המטבח עצמו מחולק לשני אגפים: "נקי" ו"מלוכלך"; הראשון כולל את אי הבישול והישיבה וקיר מדפים גלויים מנירוסטה, והוא פתוח ופונה אל חלל הסלון; ואילו האגף ה"מלוכלך" קטן בשטחו וסגור כמעט לחלוטין ובו "ממוסגר הבלגן", כפי שמסביר האדריכל.

גם בחדר השינה נמצא עיצוב חכם ופונקציונלי: מכיוון שהרצון היה ליצור חלל פתוח וגדול, החליט מייטליס לוותר על חדר הארונות הרגיל, הסגור והצר, ובמקום זאת לעצב שתי שורות מקבילות של ארונות בגובה מינימלי - 1.53 מטר, שאחת מהן משמשת מצדה השני כראש המיטה. בין שורות הארונות הנמוכים עובר מסדרון רחב, שבו ניתן להתלבש בנוחות, בנוכחות תאורה טבעית וחזקה מהחוץ, ובאותו זמן גם להשקיף מעל הארונות אל הים הכחול שסביב.

"עם כמות כזאת של כחול ששולטת בבית - היה צריך להיזהר בבחירת הצבעים הנוספים", אומר מייטליס. וכדי שלא לגנוב ממנו את ההצגה, מופיעים שאר פרטי הריהוט והאביזרים בלבן או שחור - "שהם מסגרת נפלאה לכחול". כך למשל הספות הלבנות בעלות הקו המינורי שבסלון. השטיח שביניהן עשוי מיריעות עור שחור ופרקטי במיוחד.

הדלתות בבית צבועות בצבע שמן שחור ועשויות עץ אלון. כדי להגדיל את המיפתח ככל שניתן עוצבו דלתות כפולות, מה שתורם גם למראה הטקסי והמרשים של האלמנט בתוך הבית. כאשר הן פתוחות, ניתן לעמוד במרפסת של הסלון ולראות את הים והחוף מהחלון שבקצהו הרחוק של חדר השינה, בעברה השני של הקומה.

הקו הפרקטי, המצטמצם בבחירת החומר והצבע נמשך גם בקומת הגג - האבק והחול, המצטברים על הדק, נשטפים עם הגשם, וניתן לדרוך על הלוחות למרות הקרינה הגבוהה; הבריכה עצמה היא בעלת מראה יוצא דופן ולא מופיעה ב"תכלת" השגרתי; זאת, משום חיפויה בטיח ("מרבליט") שצבעו כצבע חול ים, המקנה זהות בין צבע המים בה ובים. בזכות אופן החיפוי הייחודי משתקפים בה תמיד העננים והשמים, וגוני המים שבתוכה מתמזגים עם קו הרקיע.

ולבסוף, אי אפשר שלא לשאול את קסטיאל מדוע בחר דווקא לגור בבת ים? "אם רוצים לראות את הנוף צריך להתרחק ממנו קצת - מכאן נפרשות יפו ותל אביב במלוא הדרן. והכי חשוב, אין חוף כמו זה של בת ים - מלא שוניות, נקי וצלול; מכאן אפשר לראות את הדגים בים, את הציפורים בשמים, להיות מוקף ביופי וגם להגיע בתוך חמש דקות לתל אביב".