פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      למלעיזים על המוטרדות

      נשים שמכוסות מכף רגל ועד ראש מוטרדות מינית לא פחות מאחיותיהן במיני. דיווחים מתוך הבורקה החמה שמסגירה גם מבטים

      למרות שהחשדות למעשה המגונה, של שר המשפטים, והתלונות בגין הטרדה מינית של נשיא המדינה מציגות את ישראל כאוכפת חוק במה שנוגע לאלימות נגד נשים, מדובר רק במראית עין. אנחנו חיים במדינה חשוכה מהבחינה הזו, שמני מזוז בולט בה כמו צדיק בסדום.

      נתקלתי בזה שוב בשיחה עם חברות, כשאחת מאתנו סיפרה על הטרדות מיניות במקום עבודתה ועל פרשיית אונס שמושתקת, ודווקא הבחורה הכי שמאלנית, הכי ליברלית והכי עושה יוגה אמרה משהו כמו "לא צריך להטיל את האשמה רק על הגברים. יש קודים מסוימים שנשים צריכות לשמור עליהן, למשל איך שהן מתלבשות".

      את ההתקוממות שלי, שלא יודעת גבול, על האשמת הקורבן, אני רוצה לבטא באמצעות הספר "מוכר הספרים מקאבול", בו מתוארת באופן סמי-דוקומנטרי שגרת החיים באפגניסטאן באביב הראשון שאחרי נפילת הטאליבן.

      למי שישן בעשור האחרון נזכיר כי הנשים באפגניסטאן מחויבות ללבוש בורקה, שהיא גלימה שחורה שמכסה את כל הגוף, ובניגוד לדומותיה במדינות מוסלמיות אחרות, שבהן באופן ליברלי העיניים חשופות, הבורקה מכסה גם את העיניים במעין רשת.

      אוסנה סיירסטאד, הסופרת הנורבגית, התנסתה בלבישת פאר היצירה האיסלמיסטית והיא מדווחת שחם אימים בתוך הבורקה, לכן היא מהר מאוד הופכת למסריחה מזיעה, ושההגבלה על איזור העיניים לא מאפשרת להסתכל לצדדים, כך שצריך להפנות את כל הראש כשרוצים להסתכל הצידה, סיירסטאד מפרשנת שכך הגברים שולטים גם בכיוון אליו נשותיהן מביטות, כי האישה לא יכולה להסתכל על משהו בלי שבעלה יידע מזה.

      מעבדות הניסוי של הטאליבן

      לפני שאמשיך בתיאור הבגד הלא ייאמן הזה, אני רוצה לחזור רגע לדברי החברה על "שמירת הקודים". בהמשך לקו החשיבה שלבוש חשוף מזמין אונס או שיש בכלל קשר בין האופן בו אשה מתלבשת לבין איך שגברים תופסים אותה הרי שהיינו מצפים שלבוש כמו הבורקה והפיכת האשה לאוהל מהלך תשמור עליה מפני תקיפה מינית. ובכן, מעבדת הניסוי של הטאליבן מגלה שגם כשלא רואים את האשה בכלל, היא מותקפת מינית, ומה יגידו על כך חסידי הלבוש הצנוע?

      ה"בורקות המהלכות" כמו שמתארת אותן סיירסטאד, כי הרי אי אפשר אפילו לדעת שיש בתוכן נשים (ואכן הלבוש הזה משמש היטב טרוריסטים שמתחבאים בתוכו בקלות), סופגות, במקרה הטוב, התחככויות בהן כשהן הולכות ברחוב ובמקרה הפחות טוב הן נאלצות להיאנס תמורת כוס אורז או שמן.

      בספר מתוארת הטכניקה "להשיג בחורות" המקובלת בקאבול. הגברים ניגשים לתור לקבלת מזון של האו"ם, שם נמצאות הנשים הנזקקות ביותר, שצריכות להאכיל ילדים. הם מפתים אותן ללכת איתם תמורת מזון ואז מורידים מהן את הבורקה. בשלב הזה האשה כבר לא יכולה להתנגד כי אם היא תברח כשאינה לובשת בורקה היא תואשם בהאשמה חמורה ובימי הטאליבן גם תוצא להורג.

      גם אחרי נפילת הטאליבן המשיכו הנשים לשמור על החוקים שלו, מתוך פחד. בעצם הן קצת רופפו את הצניעות וחלקן מעזות לשם לק על אצבעות הרגליים, בימי הטאליבן היו כורתים להן את האצבע, ועכשיו הן חוגגות את החופש.

      תרעישי, תמותי

      הדוגמה של אפגניסטאן צריכה ללמד את כולנו שנשים נופלות קורבן כי הן נשים ולא כי הן התלבשו כך או אחרת. ושאשה עלולה להיות מותקפת מינית בין אם היא לובשת חולצת בטן ושורטס ובין אם היא מכוסה בברזנט. ומספיק נשים אפגניות שילמו בחייהן כדי שנבין את זה.

      "הצניעות האולטימטיבית" של אפגניסטאן קובעת שלא רק שלנשים אסור להיראות אסור להן גם להישמע. תחת שלטון הטאליבן ציפה מוות בסקילה גם למי שנעלה נעליים שעושות רעש. ובכלל הרעיון שאשה תצא מהבית הוא סוג של התרסה מחוצפת שם, אולי מקביל ל"קודים" שהחברה הליברלית שלי רוצה שנשים ישמרו.

      לקראת סוף הספר לא יכולה יותר ליילה, הבת הצעירה של המשפחה, לשאת את מצבה אחרי שנכשל שידוך שהיה עשוי לחלץ אותה, והיא מרגישה שהיא חייבת לצאת לרגע מהבית, בו היא משרתת את בני המשפחה מחמש בבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה. היא מבקשת מאחד הילדים ללוות אותה, כי אסור לאשה ללכת בלי ליווי של זכר, לובשת את הבורקה ויוצאת לשוק, רק כי היא לא יכולה להישאר בבית עוד שנייה.

      כשהיא חוזרת אומרת לה אמה "את יוצאת מהבית רק כדי לקנות בצל? כל כך מתחשק לך להראות את עצמך שאת הולכת לשוק גם כשאנחנו לא צריכים שום דבר?". אתם יודעים מה, באמת שרמוטה.