וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

צבעוניות היא אופי

לירז פאנק

15.8.2006 / 14:15

משפחת כהן ממצפה הלה שבגליל שמחים לחזור הביתה, אל הצפון, הצבע, סוכת הגפנים והשכנים הערבים

ליאת הלוי-כהן (35), אתגר כהן (36), לירי (חמש וחצי) וקסם (שנה וחודש), גרים במצפה הלה שבגליל כבר שנתיים וקצת. אתגר מטפל בשיאצו ומנהל שיווק בחברת "הפיסגה - חלומות". ליאת, במאית וכתבת בערוץ 3, החלה לעסוק בעיצוב פנים לאחר שסיימה לבנות את ביתה.

"שנינו גדלנו בצפון", מספרת ליאת. "אני בנהריה ואתגר בקיבוץ עברון, אז הצפון מבחינתנו זה הבית. גרנו בתל אביב, ומהר מאד עברנו לכל מיני מושבים בפריפריה. אחרי שלירי נולדה, היה לנו ברור שאנחנו לא רוצים לגדל אותה בדירה. כשאני נמצאת בתל אביב, אני מרגישה ממש בת המקום, אבל לא ראינו את עצמנו מגדלים בה משפחה. החלטנו לחזור הביתה".

"אנחנו מאד אוהבים את קצב החיים בגליל, את האנשים, את האדמה, הקרבה לטבע, המבט אל הים, מבחינתי זו ממש ארץ אחרת. במצפה הלה יש קובץ גדול של אנשים, שכיף לחיות איתם ולהיות לידם. יש לנו קהילה נושמת שנוצרו בה הרבה חברויות, ויש פה משהו פשוט - אנשים לא עשירים, אין הרבה גדרות בין הבתים".

הרעיון היה לבנות בית שמחובר למקום, שלא יושב כנטע זר על הקרקע. האבן שמכסה את כל החלק התחתון היא אבן גלילית, והבית משתלב עם חורש האלונים שבצידו האחורי. גם הצמחייה בחצר לא זרה לאזור: זית, גינת תבלינים שחלקם גדלים פה כמו מרווה, עצי פרי שמתאימים למזג האוויר, רימון ודובדבן. "כשדיברתי עם האדריכלית, דפנה מהרשק משבי ציון, אחד הדברים הראשונים שאמרתי היה ש'לא משנה מה יהיה בבית, אני רוצה סוכת גפנים. כמו שיש בכפרים הדרוזים והערבים על הגגות בכל הגליל'. אני מאד אוהבת שאל המקום שבו אנחנו גרים נכנסים דרך כפר ערבי, מעיליה. זה כפר מאד מיוחד, עם אווירה נעימה ואחרת. כשאני נכנסת, אני כבר מכירה הרבה אנשים, מנופפת להם לשלום, זה חלק מזה שאנחנו גרים פה. אני מרגישה את כריסמס ואת יום ראשון שלהם, שיש בו שקט. שיגרת החיים לצידם היא נעימה, והייתי רוצה שיהיה עוד מגע. גם אם אין עדיין קשרי חברות אמיצים, אני שמחה שאני גרה בסמוך אליהם. אנשים שואלים 'זה הכביש היחיד שלכם למצפה, דרך כפר ערבי?' זאת שאלה תמוהה בעיניי. זה טבעי, חלק מהחיים בגליל מבחינתי, חלק שאני אוהבת".

אין לנו שום דבר להסתיר

מצידו האחד של הבית נוף פתוח להרים, לים ולשקיעות מרהיבות. מצידו האחר, חורש טבעי שמתחיל ממש בקצה החצר. "רצינו את הנוף, אבל היה לנו חשוב שהחצר האחורית תהיה גדולה ומחוברת באופן ישיר לחורש הטבעי. הצבנו את הבית קרוב לקדמת המגרש כדי ליצור חצר אחורית גדולה, שהחורש הוא המשכה הטבעי, ובתוכו יצרנו זולה".

"הרעיון שהוביל הוא שמהכניסה לבית רואים את כולו. אין מסדרונות, או חדר הורים שנמצא בעליית גג, אין משהו שמסתתר בבית. ברור היה לי מבחינת סגנון החיים, שאין לי שום דבר להסתיר: הכל פתוח, מזמין, מקבל אורחים ונוח. אנחנו אוהבים שטיחים, וילונות, כריות, כל מה שיוצר אוירה חמה. פינת ישיבה נמוכה, כך שאתגר יוכל לנגן עם חברים שבאים. אפשר בקלות להפוך את הסלון לחדר שינה: כל החורף ישנו בו, מול האח, כי זה המקום הכי חם ונעים בבית".

"מאד רציתי שהכל יהיה פתוח ושחדרי הילדים יהיו קרובים אלינו, מתוך תפיסת-עולם שמשפחה חיה יחד. חדר השינה נבנה כמיטה משפחתית; מבחינתנו, זה שהילדים באים אלינו למיטה בלילה זה לא עונש. כשהילדה שלי, גם אם היא בת 5, מפחדת בלילה, היא יודעת שיש לה שם מקום ושהיא מוזמנת. אז במקום שהם יבואו והלילה יהיה בלתי נסבל, יש לנו מיטה של שני מזרונים זוגיים".

"הצבעוניות של הבית קשורה לאופי שלנו - שנינו אוהבים להתלבש מאד צבעוני. צבע זה דבר אופטימי בעיני, שמכניס הרבה שמחה ואור. המושג 'מתאים' הוא רחב מאד מבחינתי, כמעט בלתי מוגבל. אני עובדת הרבה עם אינטואיציות, תחושות בטן שאומרות לי אם זה יושב טוב, אם זה מתאים. השעטנז בבית משקף קצת את החיים שלנו: אנחנו רוצים תמיד לגמוע מהכול - גם להיות בבית, גם להיות אצל חברים, גם לגור כאן, גם להיות בחו"ל, גם לארח כל הזמן, גם שיהיה שקט. מעין תזזיתיות כזאת שיש בשנינו".

"הנגיעות והבחירות בבית מאד אישיות, כולו נבנה לבעליו. הריהוט הוא אוסף של פריטים שיש לנו כבר הרבה זמן, הנישות נבנו לפי רהיטים שכבר היו לנו, את רוב האריחים עשיתי בעצמי. בחרנו בעלי מקצוע שהיה לנו חיבור אנושי איתם, שהיו מוכנים ללכת עם השיגעונות שלי. רציתי אנשים חיוביים, יצירתיים, עם סבלנות, שיהיה להם כיף לעשות את הבית הזה. הבנייה הייתה מאד איטית, במכוון. היה לי נוח עם זה שבעלי המקצוע בארץ באים יום כן יום לא. זה עזר למבנה להבשיל בצורה שרציתי, נתן לדברים להתיישב במקום הנכון".
"אנחנו משתדלים לחיות חיים קרובים לטבע. למשל, כל המים של המקלחות לא הולכים לביוב אלא למיכל אגירה נפרד עם פילטר ומנוצלים שוב, להשקיית הגינה. מוצרי הניקיון שאנחנו משתמשים בהם, הם בעיקר מוצרים אקולוגים. אנחנו מתכננים גינת ירק, ומשתדלים לעשב בידיים ולא לרסס".

יש לכם חלומות לגבי הבית?

"שנהיה בריאים ומאושרים לעד. שימשיך להיות בית פתוח. אנחנו אוהבים שנשארים לישון פה, לארח אנשים, הרכבי מוסיקה, לערוך מכירות של בגדים מדליקים ושל אמנים, כמו שאני עושה פעם בכמה חודשים. מבחינתי המקום בו אני גרה הוא המקום שהכי הייתי רוצה לגור בו".

מהי הפינה האהובה עליכם?

"סוכת הגפנים היא הבייבי שלי, אבל היא עדיין לא ממומשת, אז כרגע הפינה האהובה בקיץ היא המרפסת האחורית, ליד התבלינים ופכפוך המים של המזרקה הקטנה, וליד האח בחורף".

sheen-shitof

עוד בוואלה!

תרפיית מציאות מדומה: טיפול להתמודדות עם חרדה

בשיתוף zap doctors

איפה הרגשת מוגבלת כשבניתם את הבית?

"כשנתקלתי בבעל מקצוע שלא זרם עם החלום שלי. הרגשתי מתוסכלת כשדברים לא נעשו בדיוק כמו בפנטזיה שלי. אם היה לי עוד שטח ועוד כסף, אולי הייתי עושה בריכה קטנה".

פריט יקר לליבך?

"לאחרונה עשיתי קורס של בניית רהיטים מקרטון, והרהיט הראשון שבניתי היה שידת ספרים בצורת פרפר, עשויה בטכניקה מיוחדת של בנייה מקרטון. השידה הזאת נמצאת ליד המיטה של לירי".

מהו בית בשבילך?

מקום טוב לחזור אליו. אנחנו המון מחוץ לבית - מטיילים, עובדים ומבקרים חברים, ותמיד כשאנחנו חוזרים הביתה, יש לי תחושה נעימה. אני לא 'מתבאסת' שנגמר הכיף וחוזרים הביתה".

מה הקשר בין הבית שלכם לבתי הוריכם?

החוש האסתטי הוא מבית הורי. אמא שלי מפסלת, ויש לה חוש אסתטי מאד מפותח. אתגר גדל בחוץ, בסביבה מחוברת לטבע. אבא שלו היה במאי תיאטרון, הבית מלא ציורים, ולאמו יש חפצי אמנות עתיקים".

איך התקבלו ההחלטות לגבי הבית?

"אתגר הוא הצד הפונקציונלי יחסית, ואני הצד האסתטי. היינו צריכים לגשר בין השניים ובאיזשהו שלב, אתגר נתן לי להחליט. שיתפתי אותו בדברים החשובים. הוא מאד נותן לי את הקרדיט, אבל הטעם הבסיסי שלנו זהה".

מהם מקורות ההשראה שלכם?

בנייה ערבית עתיקה, שמזכירה את הטרסות הערביות. כל הבטון מאחור, ובטח עוד דברים שלא הייתי מודעת להם. אני לא חושבת שיש פה משהו שלא עשו לפני - אולי כדורי הזכוכית בתוך הבטון".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully