האדם, טוענים המדענים, בנוי מחלקיקים המרכיבים מכונה מופלאה. כולנו, גורסים אנשי העידן החדש, פרטים ייחודיים המרכיבים פאזל אחד ויחיד. האמנות, רוטנים המבקרים, כבר אינה מחוברת לדבר, והאקטיביסטים זועקים למחזור. מסורת דתית אחת דוגלת בשבירת כוס מתחת לחופה כזכר לחורבן, ובתרבות אחרת שבירת צלחות תוך ריקוד מבטא שמחה. שיר ילדים על שבירת כלים מסמן את סופו של המשחק, ואילו המנון לאומי מתפוגג מכריז "עולם ישן נחריבה".
לורי רקנאטי היא אמנית מוזאיקה. מבחינתה, מוזאיקה היא דרך הסתכלות על החיים. שכבות, שברים, איחויים, שיבוצים, חיבורים, פרטים קטנים וצבע, המון צבע, הם החלקים שאיתם אנו בונים את הטלנובלה של עולמנו הפרטי. מהסטודיו של רקנאטי הנמצא ביפו בלב שוק הפשפשים נשקף נוף פנורמי, המציג את הפסיפס ששמו תל אביב-יפו: כחול של ים, שחור של זכוכית, לבן של דודי שמש ונקודות בודדות של ירוק. שוק הפשפשים נחשב עדיין לאוטוריטה ולמקום בו כל אספן, שיפוצניק ומי שמחפש ייחודיות עשוי להיתקל במה שלא העז לדמיין.
לרקנאטי, שוק הפשפשים הוא שדות הצייד הנצחיים של האגדות: "פעמים רבות אני מתחילה לעבוד על משהו, ופתאום חסר לי ורוד לדוגמה. אני פשוט יורדת למטה, פוסעת דרך הסמטאות, הבזאר והרחובות הקטנים, ותמיד יחכה לי שם משהו מפתיע. רק לאחרונה התחלתי ללכת למקומות ה'רשמיים' של אמני המוזאיקה; תמיד נהניתי מהצייד במקומות הלא רשמיים, כמו השוק או ארונות של חברים. לפעמים אני מחפשת גם בחנויות שמתמחות באספקה למעצבי מוזאיקה, שם משלמים לפי משקל... חזרתי אתמול מחנות ברחוב מקווה ישראל, שם יש להם ערמות של שאריות זכוכית, והם מאד אוהבים אמנים כמוני. אצלם אפשר להשיג גם בכמויות קטנות דברים ייחודיים שמתאימים לי לעבודה. בחנויות הגדולות אין לי מה לחפש, אם אני לא עושה חדר אמבטיה או בריכת שחייה. אני מחפשת את הפירורים שנפלו ונשארו מאחור, לא את הלחם עצמו.
גם בחיפוש באינטרנט או קטלוגים, תמיד אני מסתכלת על השורה התחתונה שמציגה את המינימום להזמנה. אני פשוט לא מעוניינת להתמקד בצבע וסוג אחד בלבד, חוץ מטורקיז וירוק שתמיד נמצאים בעבודות שלי".
מלאכת מחשבת - שפה חדשה
שורות של מדפים וצנצנות ענק מכילים את חומרי העבודה של האמנית. צלוחיות קטנות מלאות באבנים, תכשיטים, חרוזים ושברים קטנים, ומולם מדפים עמוסי כלי קרמיקה, חרס, פסלים ושברים גדולים. כולם מחכים לשיבוץ בגלגול הבא שלהם. כאן לא עומדים בתור - כאן הגחמה, ההשראה והיצירתיות קובעים.
את היצירות הגמורות אפשר למצוא בחדר השני: שולחנות קפה, חלקם ארוזים למשלוח, חלקם משמשים לנוי ולאירוח וחלקם תלויים נטולי בסיס כתמונות תלת ממדיות על הקיר. זרועות עלי מתכת משובצי אבנים, כמתלי נרות או כאלמנט דקורטיבי, תלויים על קיר אחר. היצירות מבקשות קירבה - מגע יד לתחושת המרקם, מבט קרוב לפירוק האלמנטים המשובצים ולניסיון לזהות את שברי הסרוויס המוכר, הזכור מבית סבתא. כתמי צבע של אבנים בגדלים שונים מרכיבים תבניות של מלאכת מחשבת, היוצרת שפה חדשה.
"כששואלים אותי, אני אוהבת להגדיר את העבודות בכינוי 'ווימזי'" צוחקת רקנאטי. "מבחינתי זה שדרוג משועשע של קיטש - חופשי, זורם, מלא חוש הומור, כיף, מרתק ולא רציני, גורם לך לחייך וליום להראות בהיר יותר. הרי כל הרעיון הוא לקחת משהו מהמקום הטבעי שלו, ולשתול אותו במסגרת חדשה. יש אנשים שיראו במילה 'ווימזי' עלבון לאמנות, אבל בשבילי זה בעצם כל העניין. בשבילי זו חגיגה, התפרצות של צבעים, עושר שמביא לאושר. לנסות לצור משהו בצבעי אדמה, מינימליזם או מונוכרומטי עשוי להיות אתגר גדול, אך זו אינה הדרך הטבעית שלי, זה נראה לי יותר כמו הדחקה של משהו. אני לא רוצה שהעבודה שלי 'תתאים' למשהו; זה אמנם חפץ, אבל הוא לא אמור 'להתאים'. היצירה אמורה לעבוד בתוך המרחב, אבל לא לשמור על האיזון כחלק מהסך כל. לכל יצירה יש אופי משלה, וייצוג האינדיבידואליות שלה אינה תמיד רצון למרד או שבירת מוסכמות, אלא פשוט פרסונליזציה שלה".
האמנות כמקצוע
"אני סוף סוף רואה את האמנות כמקצוע", היא מסבירה, "אפילו בטפסים בשדות התעופה אני כבר רושמת 'אמן' בסעיף המקצוע. אני יוצרת למען היצירה ויוצרת בשביל עצמי. גם כשמזמינים עבודה במיוחד ממני, עדיין נשארת לי יד חופשית לעשות את מה שנראה לי. אין מקום להעתקה או חיקוי, גם מסיבות טכניות, אבל בעיקר בגלל האופי שלי. אני מתחילה משהו, עוזבת, חוזרת, מוסיפה עוד דבר. התהליך הוא מטמורפי, משתנה ומתפתח כל הזמן, ותלוי במצב רוח ובחומרים.
במהות אני סטייליסטית, וכשאני עושה עבודה בהזמנה, אני רואה את הכללי ואת כל סיפור המסגרת. אני מבינה מאיפה זה בא, לאן זה הולך, ומה צריך לבוא מסביב לזה. אני חושבת על המזמין, מתחשבת בצבעים הקיימים ובאזור הנתון, אבל בסופו של דבר את החתימה שלי הם מבקשים, מה שנותן לי חופש יצירתי".
זכרון ילדות רחוק מעלה טיולים שנתיים, חורבות בתי כנסת עתיקים משובצים אבני פסיפס וקייטנות קיץ עם פינות יצירה של מוזאיקה משאריות דיקט, המעוררים שאלה לגבי מקומה של המוזאיקה כאמנות חיה. בחיוך שובב שולפת רקנאטי ספר גדול וצבעוני, המכריז על "מוזאיקה בת זמננו בישראל" מאת שרית פילץ. "את דרך היצירה שלי במוזאיקה גיליתי בקורס אצל שרית" מגלה רקנאטי. "היא מורה מעולה ומאוד מאוד כשרונית, אוסף האבנים שלה הוא מטורף. אם חושבים שהסטודיו שלי הוא חנות ממתקים, שלה הוא פשוט גן עדן, והיא מאוד דיסקרטית לגבי היכן היא משיגה את האבנים והחתיכות שלה. היא הסתובבה בכל הארץ וניסתה לאגד את כל אמני המוזאיקה לספר אחד, שמציג תמונה כללית של אומנות מוזאיקה ישראלית תוך הצגת האומנים, גם אלו שיצרו מעט וגם אלו שבנו מונומנטים לכיכרות או עיטרו בתים שלמים.
מוזאיקה קיימת כתרבות מתפתחת כבר מאות שנים, ובשנים האחרונות היא נהייתה טרנדית להפליא. אני מקבלת המון טלפונים מבתי ספר קטנים וכיתות למוזאיקה שקראו כתבה עלי או ראו תערוכה, ומבקשים לבוא לסטודיו ולראות את האינטרפרטציה שלי למוזאיקה. הסטייל שלי הוא יותר כמו ציור משוגע, וטכנית - הבסיס בשבילי הוא רק הרקע. האבנים הן החשובות, ואיתן אני משחקת בקבוצות ושכבות. אני חייבת לראות את החיבור המיידי בין אבן לאבן וצבע לצבע. עבודה רבה יש לי לאחר השיבוץ בניקוי וחשיפת האבנים; אני עובדת כמו רופא שיניים, ותצוגת כלי העבודה יכולה להוכיח זאת. אולי בגלגול הבא אהיה שיננית".
בלי סנטימנטים
מבט חומד בארון המדפים עליו מונחים "הקורבנות" הבאים לעולה על מזבח האמנות מגלה פריטים שהיו מצטרפים בשמחה לאוסף האקלקטי של המטבח הפוסט-פולני. "אין לי סנטימנטים לכלים אותם אני שוברת" מחייכת רקנאטי בהבנה. "אני באמת רואה את התחייה המחודשת של כל צלחת ואגרטל. בפסח, חמותי שברה בטעות כלי אוכל שעבר בירושה במשפחה. היא היתה היסטרית וכבר עלו הדמעות. ואני צחקתי והסברתי לה שהוא יקום לתחייה. הוא היה כלי הגשה עד היום, ובקרוב הוא יהיה שולחן. זה מחזור, זה גלגול מחדש, והסנטימנטים יכולים להישאר לעד. אני סוג של אלטע-זאכן, וכל חברי יודעים זאת, ובדברים הרלוונטיים אני תמיד עוד שלב לפני הזריקה לפח".
שעת צהריים. הסוחרים שלמטה מקפלים אט אט את הסחורה חזרה לחנויות ולכוכים העמוסים, נוהל של שנים ארוכות. מחר יום חדש, שאולי יביא עימו גואל לסחורה יתומה או עוד אספן נודניק לרטון מולו. שני פועלי עירייה ממשיכים בעצלתיים את פרויקט חידוש שוק הפשפשים. כפופים, הם משבצים במדרחוב מתחדש את אבני המוזאיקה הישראלית האולטימטיבית: לבני אקרשטיין אפורות אדומות.
