חם במתחם

נכון, המציאות הישראלית בכלל והתל אביבית בפרט , משתנה וזזה כל הזמן, ומהר. אז נכון לרגע נתון זה, אלו הם 3 המקומות הכי מושקעים, הכי מעוצבים, הכי חמים בקיץ הזה, לפחות עד שהוא ייגמר: AVENUE באיירפורט סיטי, סושי סמבה ברמת החייל וסטוצ'ילי מועדון ביליארד בתל אביב.

המקום: "AVENUE" אולם ארועים וכנסים בקרית שדה התעופה.
האדריכל: יוסי פרידמן, י.פ. אדריכלים.

למה כן? בגלל איכויות אדריכליות יוצאות דופן, ובגלל שזה המבנה הכי פחות צפוי בסביבה בה הוא נטוע. "הרעיון היה ליצור בנין שונה במהותו, נטע זר מהקריה המשרדית והלוגיסטית שבפתחה הוא ניצב" מסביר פרידמן. "בגלל שהקריה מאופיינת באדריכלות אנורקטית וטכנולוגית, בחרנו קומפוזיציה קלאסית שמשלבת ארקדות (שדרה של קשתות), פביליון ולנטרנה (מגדלור המכניס אור טבעי). חשוב היה לבחור במילון האדריכלי הזה, דווקא משום שהפנים מבוסס על גריד מודרניסטי".

ציוני דרך: המתחם מכיל עד 5000 איש, אך מחיצות אוטומטיות מאפשרות לחלק את החלל לאולמות קטנים של 500-3000 איש. הטכנולוגיה של המחיצות מאפשרת לשני ארועים רועשים להתקיים זה לצד זה. מרכיב מרכזי בהצלחה של המבנה הוא השימוש המושכל בחומרים: קרניזים עשויים מיציקות בטון לפי שבלונות שעוצבו במיוחד, עבודות נפחות בברזל של המפתחים והחלונות, יציקות טרצו עם פסי פליז מוטבעים. שימוש שגוי בחומרים היה הופך את הבנין לעוד מבנה דיסנילנדי.

הנקודה הישראלית: ההקפדה על פרטים באה דווקא מחקירה של הבניה האקלקטית בארץ: פרט סיליקט בחזית הפביליון, למשל, נלמד מפרט של האדריכל ברלין בתל אביב.

המקום: סושי סמבה, מסעדה ברמת החייל.
האדריכלים: אלון ברנוביץ ואירנה קרוננברג.

למה כן? בגלל הצבעוניות הדרום אמריקנית, הסדר היפני והעושר התרבותי שמקרין המקום - ולא בגלל "סקס והעיר הגדולה". הביטוי הגרפי (המונדריאני מעט) שמאפיין את הסניפים בארה"ב מצא כאן את מקומו באופן פחות מפורש, בחזית החיצונית של הבנין. "עזרנו להם למצוא את הדנא של הביטוי הגרפי הזה, הכנסנו אותו פנימה והפכנו אותו לליבה של המקום" מסבירים ברנוביץ וקרוננברג, "לעומת הפיוז'ן הטוטלי של האוכל, בלייאאוט של המקום יש סדר יפני - ארגון מאוד חמור".

ציוני דרך: חלל של 550 מטר, עם ליבה וסביבה התרחשויות. בכל פעם שעוברים מחלל לחלל עוברים מפלס. יש משהו מאוד לא אקראי בעיצוב המקום, שלא כמו בתרבות הדרום אמריקנית. אלמנטים שונים עוברים כחוט השני בין החללים ומאחדים ביניהם, כמו למשל מוטיב של משרביות יפניות. ביטוי נוסף לתרבות היפנית הוא הלבשת כיסאות בקימונו: "כל המוטיבים באים לשדר עושר תרבותי, ולא מעמדי" מסבירים ברנוביץ וקרוננברג.

הנקודה הישראלית: "זו היתה שליחות בשבילנו לפרש למזמין, חברה אמריקנית, את האופי המקומי, ולהבהיר שאי אפשר להעתיק רעיון מארה"ב וליישם אותו כאן אחד לאחד" אומרים האדריכלים. גם המשרביות היפניות הן קריצה מקומית- חיבור בין מזרח למערב (או מזרח למזרח).

המקום: סטוצ'ילי, מועדון ביליארד בתל אביב.
המעצבת: אלונה אליאסי

למה כן? כדי לשבור סטיגמה, ובגלל חוויית בילוי אחרת לחלוטין. "השימוש בחומרים תקניים, כמו הלבד הסגול המשדר יוקרה וסקסיות במקום הירוק המגעיל, לקוח מתוך קטלוג לבד שהוא תקני לחלוטין" מסבירה אליאסי,"גם המנורות הן תקניות, אבל מחופות בבד הריפוד של הספות".

ציוני דרך: החלל, שגדולו 1700 מטר, היה מוסך של קרסו - עם תעלת שמן במרכז, ללא אינסטלציה, ללא חשמל וללא קירות. היום הוא מכיל פינות ישיבה אינטימיות סביב שולחנות ביליארד, רהיטים משוק הפשפשים שנאספו ושופצו אחד אחד. "אפשר היה להכניס פי שניים שולחנות, אבל החלטנו לא לפגוע באינטימיות" אומרת אליאסי.

הנקודה הישראלית: הרעיון היה לקחת תחום הסובל מסטיגמה, ולשנות אותה. עד היום, המחשבה על מועדון ביליארד בארץ העלתה את "חגיגה בסנוקר"; מהיום - סטוצ'ילי.