הבית המפוסל

איך היו נראים חיינו אם אוכל טבול בשמן וניקוטין היו נחשבים מזינים במיוחד בשבילנו? זוהי האוטופיה העתידנית בסרטו הקומי-בדיוני של וודי אלן משנת 1973, “ישנוני”. הסרט מתרחש ב-2174. מיילס מונרו, הבעלים של מסעדת בריאות בגריניץ’ וילג’ בניו יורק, מגיע לבית החולים לניתוח קל שכנראה לא הצליח, ולהפתעתו מתעורר לאחר 200 שנה ומגלה כי העולם אינו כה ורוד. כל הנשים פריג’ידיות, כל הגברים אימפוטנטים והעולם נשלט על ידי שליט אכזר (בדמות אף, האיבר היחיד שנותר ממנו לאחר ניסיון ההתנקשות בו).

כשהוא נרדף על ידי המשטרה החשאית ומגויס על ידי מורדי המחתרת האנטי ממשלתית, המתכננים את חטיפתו של האף, מתאהב מונרו במשוררת יפהפייה אך לא כל כך מוכשרת, לונה (דיאן קיטון). כשמונרו נתפס ו”מתוכנת מחדש” על ידי השלטון, הוא מאמין שהוא מיס אמריקה. לונה היא שצריכה להצילו, להנהיג את המורדים ולהפיל את ה”אף”.

מונרו המופשר בעתיד מתעורר לבית מודרני, מוזר ושונה בעל הכינוי “הבית המפוסל”. בשנת 1969 הסתיימה בנייתו של הבית הזה, שרבים החשיבו אותו למכוער להפליא ושהיה לאחד מסמני ההיכר של קולורדו. האדריכל צ'רלס דטון (Charles Deaton) תיכנן את הבית לעצמו. דטון (1921-1996) נולד בניו מקסיקו. הוא ומשפחתו חיו כשנתיים באוהל לפני שיכלו להרשות לעצמם לבנות בית בעל חדר שינה יחיד. דטון היה אוטודידקט בלימודי הנדסה, עיצוב תעשייתי ואדריכלות. בין הפרויקטים הבולטים שלו הם שני איצטדיוני ספורט - Truman Sports Complex - בעיר קנזס, מיזורי.

זמן רב לפני שנפוצו הרעיונות האדריכליים על ה”חיים מחוץ לקופסה”, הצליח דטון ליצור דיאלוג נועז וחדשני בין אמנות לאדריכלות. דטון ראה בבית מעין פסל. למעשה מודל הגבס של הבית נעשה הרבה לפני שהונח קו ראשון על גבי נייר הסקיצה. הצורה האורגנית הזאת היא דוגמה לשילוב בין הפשטות למורכבות שבטבע, במבנה ובמיקום הפראי שלו שבהרי הרוקי.

כינויים רבים ניתנו לו לאורך השנים: הבית המפוסל, ספינת חלל, הקונכייה ואפילו הבית דמוי הפטרייה. איזה כינוי שייבחר לא ישנה את העובדה שהבית מסמל את האווירה הפוטוריסטית של הסרט והיה מקור השראה לגאון הקומי, וודי אלן.

למרות רצונו הראשוני של אלן להסריט את הסרט ב”ברזיליה”, הבירה העתידנית של ברזיל, הבהירו לו מפיקי הסרט כי קולורדו היא אתר הצילומים הכי רחוק שאליו יוכלו להגיע עם תקציב של שני מיליון דולר וזמן צילומים של חמישה שבועות. כשאלן הבין שזה המצב, הוא החל במסע על כביש מספר 70 בחיפוש אחר ביתו של הדמות הראשית בסרט, מיילס מונרו. למרבה הצער, תקציב הבנייה של הבית נגמר לפני סיום עיצוב הפנים שלו. כך נותר הבית ריק זמן רב. עובדה זו אילצה את מפיקי הסרט לצלם את רובו באולפני ההסרטה בהוליווד.

כשהפקת הסרט החלה ב-1973, צולמו רוב הסצינות מחוץ לבית במזג האוויר הבלתי צפוי של הרי הרוקי. הטמפרטורות הנמוכות, הרוחות המקפיאות והשלגים עיכבו את הצילומים והתאריך שנקבע ליציאת הסרט לאקרנים הלך וקרב. כל אלו לא מנעו מהבית מלהיות הכוכב הראשי בסרט.

שנים רבות עברו עד להשלמת הבית על פי תוכניותיו המקוריות של דטון. השלמתו החלה בשנת 1999 בהשקעה של שני מיליון דולר על ידי הבעלים החדשים של הבית, ג'ון הגינס (John Huggins), בשיתוף פעולה עם בתו של האדריכל, צ’ארלי דטון (Charley Deaton) ובעלה האדריכל ניק אנטונופולוס (Nick Antonopoulos), שניסו לשמור ככל האפשר על התוכניות המקוריות של האדריכל דטון.

כשהגינס ראה לראשונה את הבית, היה חדר המגורים חסום במטר וחצי של שלג, שום מסגרת חלון לא נשארה במקומה ובנוסף לכך נהפך הבית למשכנו של שועל פראי. אך הגינס לא אמר נואש. הוא חזה את היכולת לא רק לשפץ את הבית אלא גם לסיימו על פי תוכניותיו המקוריות. הוא ראה בכך פרויקט שימור בעל חשיבות עליונה.

“היו פה כמה אתגרים”, מספר הגינס. “הראשון, התוכניות שהשאיר אחריו האדריכל לא היו שלמות, כך שהיה צורך לערוך אותן שוב ולהוסיף את הפרטים החסרים. את השחזור הזה עשינו על ידי השוואת הפרטים החסרים לפרטים דומים שכבר נבנו וניחוש מה היה צריך להיות נכון והולם.

לדוגמה, כשרצינו להוסיף את עמודי האבן סביב בסיסו של המבנה רצינו להשוות אותם במדויק לאלו הקיימים. לשם כך היה עלינו להגיע לחומר ולצבע המתאימים. זאת, בהתחשב בעובדה שכל פרט בבית נבנה בצורה חד פעמית, מיוחדת ופרטנית. בנוסף לכך, היה עלינו לבנות את הקירות המתעגלים על פי התוכניות שלא תמיד תאמו את המציאות בשטח. היו קירות שנבנו והורדו כמה פעמים עד לקבלת המראה הרצוי”.

קירות חדרי הרחצה חופו פסיפס וזכוכית בגוונים שונים הנותנים תחושת תנועה. הכיורים עשויים גם הם זכוכית צבעונית בייצור מקומי של חברת ויטרהפורם (VitraForm). יחידות האחסון בבית עשויות עץ ונייר. בפינת האוכל, שהיא חלק מתוספת הבנייה, ניצבים שני שולחנות עגולים. ארונית המשוחה בלכה מבהיקה, בסגנון שנות ה-60 בעיצוב ריימונד לואי (Raymond Loewy), יוצרת את החציצה בין המטבח לפינת האוכל.

חלל המגורים, הממוקם במפלס נמוך, כולו תוצר ייחודי ומקורי של דטון. מהשטיח בעל טקסטורת “שרבוטים” פרי עיצובו, גופי התאורה (בעיצוב צ’ארלי דטון, בתו) ועד לקמין בצורת קונוס שבזמן בעירה נוצרת בו שלהבת הבוערת בצורת טבעת.

גרם מדרגות מוביל למבנה המקורי, שבו ממוקמים חדר השינה המרווח, סוויטת האירוח, משרד קטן ופינת ישיבה. אנטונופולוס, האדריכל האחראי על השיפוץ, מוסיף: “כשאתה שוכב במיטה בחדר השינה ביכולתך להביט ימינה מבלי להרים את הראש ולראות את כל דנבר. ואז, אם תביט שמאלה, דרך אשנב צר תוכל לראות את שביל הגישה לבית”.

אם דטון חזה את הפריטים והצבעים והתאימם ייחודית לבית הזה, הרי הגינס, הבעלים החדשים של הבית שהוא אספן פרטי ריהוט משנות ה-60, הוא שהשלים את רוב פריטי הריהוט עד לקבלת המראה הצבעוני והרטרואי של “הבית המפוסל”.

“מכיוון שרוב הקירות מעוגלים אי אפשר היה לתלות עבודות אמנות. כך שמההתחלה חשבתי שהריהוט חייב להיות יצירת האמנות. כל הפריטים פה הם לא רק יפים אלא גם בעיצובם של גדולי המעצבים”, אומר הגינס.

הריהוט כולל את "כיסא הביצה" egg chair הקלאסי וארבעה "כיסאות ברבור" swan chairs מקוריים בעיצוב ארנה יעקובסון בצבעי ורוד וכחול וכן כיסאות הקונוס של פנטון במטבח ב-11 צבעים שונים. התוספת החדשה כוללת מרפסת שבה ממוקמים ג’קוזי וגריל בנוי, המחופה באבן מקומית. בנוסף לכך, המעלית האגדית מ”ישנוני”, הנראית כחללית לשניים, הושארה כזכר לתרבות הפופ של שנות ה-60.

“זו היתה חוויה נפלאה להגשים שוב את חזונו של אבי”, אומרת צ’ארלי דטון, “אני מודה על כך שיצא לי לעשות זאת עם משקיע שמבין ומעריך אמנות”.