בביתם של דליה ועמוס בן-מיור ביודפת שבגליל (כ-250 מ"ר) שוכן גם סטודיו "שינו" לכלי קרמיקה בסגנון יפני. עיסוקם של הזוג ואהבתם לסגנון זה יצרו בית שבו כמה אלמנטים יפניים והרבה מתפישת העולם של ארץ השמש העולה, שלא היה מזיק לאמץ במחוזותינו.
דווקא עיצובו החיצוני, הישראלי כל כך, משקף נאמנה את הגישה היפנית ותפישתם של משרד האדריכלים "החדר". במקום הישראלי המוכר הצועק-דוחף-רומס-מתבלט ומוחצן מעוצב בית ישראלי שהוא יותר יפני מיפני צנוע, נמוך, משתלב ומופנם בהחלט עוף נדיר בארץ.
אף על פי שהתב"ע ביודפת מאפשרת לבנות בתים של שתי קומות, הבית, הכולל מרתף קטן המשמש מקלט וחדר אורחים, משתרע על פני קומה אחת. וגם היא מונמכת בכמטר שלם מפני הרחוב, כך שהנוסעים ברחוב הראשי יכולים לחלוף על הבית ביעף, כמעט מבלי לשים לב. לא רק שהבית מונמך כלפי הרחוב, גם מרתפו מתחפר לכיוון מזרח ונפתח אל חצר מונמכת. רק קיר קטן וחצי עגול המסתיר את המערכות הטכניות מתבלט מעט מעל גג הבית השטוח (לפי תפישתם של אדריכלי "החדר", היציאה לגג והשימוש בו חשובים בעיר אך מתייתרים בבתים כפריים בעלי גינה רחבה).
ככלל, משטחים אופקיים ונחבאים אל צלע ההר מאפיינים את הבית. על רקע זה מתבלטים כמה אלמנטים שונים המדגישים התרחשויות בפנים הבית. כך, בנוסף לקו המעוגל שעל הגג, אנו מוצאים מדרגות חתוכות מהקיר המזרחי המסמנות את הירידה למרתף; פרגולת עץ המסמנת את הכניסה ונמשכת מהחצר הפנימית; חריצים לגובה הבניין המסמנים את החלוקה הפנימית לגושים חריץ זכוכית בין גוש האירוח לגוש השינה הפרטי וחריצים בין הסטודיו לבין הבית.
מקצה לקצה
הבית הריבועי בנוי סביב חצר פנימית ריבועית, שעוד לא החליטה אם היא גן סלעים יפני או גינה גלילית. פרגולה מעץ אורן קנדי, מחצלות ענפי ערבה ומעליהן לוחות פוליקרבונט שקופים לקירוי מקיפה את החצר מצידה האחד ויוצאת מחוץ לבית, בולטת ומסמנת את הכניסה. למעשה היא מפרידה בין האגף הפונה לרחוב, המשמש סטודיו לקרמיקה, לבין האגף הפרטי של דירי הבית.
דלתות שני האגפים ודלת היציאה לחצר האחורית נמצאות כולן על ציר אחד, בחלקו מתחת לפרגולה, המאפשר מבט ארוך לנופי הרי הגליל תל יודפת והר עצמון מקצה הסטודיו דרך החצר הפנימית, חדר הדיור והגינה האחורית הפתוחה לנוף. ציר נוסף, אנכי לציר זה, עובר מקצה לקצה בחלל המגורים וקושר בין דלת היציאה לחצר הצדדית שליד המטבח, חדר הדיור והמעבר שבין חדר הטטאמי וחדר השינה, שבהמשכו נמצאות המדרגות המוליכות לקומת המרתף.
בעוד שאגף הסטודיו תופס את חזיתו הצפונית הפונה לרחוב, ממוקם המטבח (נגרות "טאצ'ווד), באגף הימני-מערבי של החצר הפנימית; פינת האוכל, חדר הדיור וחדר הטטאמי ממוקמים באגף הדרומי, וחדר השינה באגף המזרחי. חלוקה הגיונית לאגפים הנפתחים כולם סביב חצר מרכזית, וצירים ארוכים המשמשים לניתוק בכיוון הרוחב ולקישור וויזואלי בכיוון האורך, תורמים לתפישת הבית כשם כשהוא הרבה יותר מסך חלקיו, אגפיו ופרטיו.
אדני רכבת מעץ אלון
גם בפרטים מודגשים הקווים האופקיים ההמשכיים: ספי חלונות בולטים מאוד עד לכדי 7 ס"מ מעבר לקיר החיצוני; כרכוב גג יצוק מבטון חשוף בולט מעבר לקיר הבית המטויח (השימוש בבטון חשוף על רקע הקירות המטויחים יוצר מסגרת לבית וקושר אותו למקום לסגנון הבנייה הקיבוצי של שנות ה-60 שניתן להבחין בו במרכז יודפת); קו אופקי חזק מאוד מתגלה באדן החלון של חדר הדיור הפונה לחצר הפנימית ועליו מונחת הטלוויזיה. זהו אדן חלון ברוחב 60 ס"מ כלפי פנים ועוד 60 ס"מ כלפי חוץ. הוא ממשיך את מפלס חדר הטטאמי וחדר השינה, ששניהם מוגבהים ב-43 ס"מ מעל רצפת חדר הדיור; מאחר שצורת הישיבה מתאימה לסגנון היפני נמוכה על הרצפה משמשת הגבהה זו כמשענת ליושבים. הגבהת מפלס זה מייחדת ומבדילה אותו בהיותו מפלס של רוגע הכולל חדר שינה וחדר טטאמי.
בחדר זה ארבעה טטאמים שלמים מסביב לחצי טטאמי מרכזי, ועיצובו מזכיר את עיצוב הבית כולו סביב חצר מרכזית. אדני רכבת מעץ אלון לא מעובד שהובא מגרמניה משמשים מסגרת קונסטרוקטיבית לחדר ולמחיצות השאווג'י היפניות (נגרות "טאצ'ווד). תקרת החדר מונמכת מחדר הדיור ממש כשם שרצפת החדר מוגבהת מרצפת חדר הדיור. הנמכה והגבהה זו יוצרת חלל אינטימי, מובלט, מובדל וממוסגר.
אדריכלי "החדר" מגבשים שפה ייחודית המבוססת על משטחים ישרים, צירים, פרופורציות המבוססות על חתך הזהב והמודולר ללה-קורבזייה (דלתות הן תמיד בגובה 226 ס"מ, ספסלים ומפלסים בגובה 43 ס"מ ועוד). והכל בסגנון מאופק וצנוע שבית זה הוא דוגמה אופיינית לו וחריגה בצניעותה ויושרה בנוף הישראלי.