התערוכה "זאהה חדיד: 30 שנות אדריכלות", המוצגת בימים אלה במוזיאון הגוגנהיים בניו יורק, היא רטרוספקטיבה לדיווה הגדולה של האדריכלות. לפי הניו יורק טיימס, התערוכה שנפתחה ב-3 ביוני, סוקרת את הקריירה של חדיד, המשלבת רישום מסורתי לדימויי מחשב, ומערבבת בין הרעיונות של פעם לבין הערכים של עידן המידע.
הקריירה המעניינת והעשירה של חדיד, הושפעה רבות מהעובדה כי היא נולדה בבגדד של שנות ה-50 והתבגרה בתקופה שבה המזרח התיכון הוקסם מצורותיה הזוהרות של המודרניות. היא חייתה בשוויץ ובלבנון והתיישבה באמצע שנות ה-70 בלונדון, שם למדה ב-Architechtural Association, מוסד שהיה אז מרכז לאדריכלות ניסיונית, ופגשה בו את רם קולהאס, אלייה זנגליס וברנאר צ'ומי.
בין העבודות המוצגות בתערוכה, ניתן לראות את פרויקט הגמר של חדיד הסטודנטית: גשר מאוכלס בן 14 קומות על התמזה. היצירה מרמזת על הנושא שיעסיק אותה במשך כל הקריירה שלה: הרעיון של חברה בתנועה מתמדת.
עוד בתערוכה מוצג פרוייקט "Peak" מ-1983. זהו קאנטרי קלאב בהונג קונג, המוצג בסדרת ציורים של צורות אופקיות מבוקעות, הפורצות מתוך הר, כאילו הן עומדות לזנק לחלל. כדי ליצור פרספקטיביה ממעוף הציפור, יצרה חדיד רישום של מאות בניינים מופשטים בדיו, ולאחר מכן העבירה אותם לנייר שהודבק על בד ציור. כל אחד מהמשטחים נצבע בצבע אחר.
ברבים מציוריה של חדיד הבניינים נראים כמעט משניים, וצורותיהם מיטשטשות ונעלמות ברקע. את הבניינים שלה אפשר להבין רק כחלק מדפוס עירוני מתמשך, לדוגמה, מרכז המדע פאנו בוולפסבורג בגרמניה, הנשען על עמודים המאפשרים למכוניות ולהולכי רגל לזרום תחתיו, או בחניון המכוניות שעיצבה בשטרסבורג, צרפת.
למרות הרדיקליות הברורה של הצורות שמעצבת חדיד, יצירותיה של מגשרות בין המודרניזם המוקדם לעידן הדיגיטלי. היא מלכדת זרמים שונים מאוד לתוך חזון אחד, שמבטא קוסמופוליטיות. יצירתה היא הדבר הקרוב ביותר למניפסט על העתיד שיש לנו כיום.
בתמונה הראשית: זאהה חדיד (צילום: סטיב דאבל. הצילומים באדיבות מוזיאון הגוגנהיים בניו יורק). התערוכה תוצג עד 25 באוקטובר.
עוד בוואלה!
