מפעל האיסוף של וולקוב

שאול וולקוב, בן 47, נולד בחרקוב שבאוקראינה. כשהיה בן 12 עלה עם הוריו לישראל. "הורי התגרשו מיד כשהגענו, ואחרי שלוש שנים נסעתי עם אמי לארה"ב. כשהייתי בן 22 שיכנע אותי אבי שיהיה לי טוב יותר בישראל, ועליתי שוב".

בימים אלה, וולקוב הוא סופר. לפני שפנה לכתיבה הספיק להיות עורך דין, מתכנת מחשבים, מקים קומונות, ואפילו משאיל בגדים מיוחדים ותחפושות לאירועים ולתיאטראות קטנים. "אני מתעסק המון במיסטיקה, מחזיק מעצמי מומחה בסימבוליקה דתית עתיקה, על זה אני גם כותב ספר ומאמרים". לדירתו הנוכחית, קומה רביעית ללא מעלית ברחוב יהודה הימית ביפו, עבר וולקוב לפני שנתיים וחצי. בדירה, הצופה אל דרום מזרח יפו וגם קצת לים, יש מרפסת עגולה ושלושה כיווני אוויר, וגם את שלושת ילדיו שמבקרים בכל סוף שבוע.

"מצאנו את הדירה דרך גיסי, אריאל דורון, שהיה משפץ דירות ישנות ביפו ומוכר אותן. היא הייתה מדהימה: חלל אחד גדול, סלון של דירה ישנה. נאלצתי לסגור את החלל כדי שיהיה חדר שינה כשהילדים באים לישון אצלי. אריאל שם שתי דלתות צרפתיות מדהימות בין הסלון לחדר השינה, אבל אני הורדתי אותן כשנכנסתי ושמתי וילון במקומן, כי אין לי מקום לדלתות".

שבעים המטרים המרובעים של וולקוב מכוסים בחפצים. "בלי כל הדברים, המקום הזה נראה כמו דירת יאפים: כיור עגול בשירותים, חרסינה ערבית באמבטיה, פרזול בשירותים ובמטבח, רצפת פרקט, המון אור. אבל אז נכנסתי וכיסיתי הכול עם הדברים שלי. במידה מסוימת חבל לי שזה ככה, כי זה נראה מאד יפה. הייתי שמח אם הייתי יכול לקחת גם את הדירה הסמוכה, ושתהיה לי דירה אחת ריקה".

"בוודאות, הייתי ממלא גם את הדירה השנייה. אני פשוט טיפוס כזה. יש לי נטייה להתפשט על כל המקום הקיים. עברתי דירה פעמיים בארבע שנים האחרונות והיו לי, חוץ מהרהיטים, 150קופסאות ותיקים. המובילים תמיד שואלים, כמה קופסאות יש לך. הייתי בנגב אז תיארתי למוביל מה יש לי. הוא הביא סמיטריילר".

"בגיל שש, אבא שלי הביא לי חבילת סמלים של ערים ומקומות בגרוזיה. מאותו רגע זה הפך להיות אוסף. מאז, אנשים מביאים לי דברים. הם יודעים שאני לא אומר לא לשום דבר שנותנים לי. בגיל 22, כשבאתי מארה"ב שלחתי בדואר 30 קופסאות בערך, עם ספרים ותקליטים. את השאר אספתי כאן. מה שיש לי זה אוסף של אוספים: לפחות 100 אוספים שונים - חרבות, סמלים, כלי נגינה, תחפושות, כובעים, משקפי שמש, נוצות, אבזמים, חגורות, תיקים, תכשיטים, חלקי חיות. משעמם לי בבתים 'נקיים'. אם יש איזו הפסקה בשיחה, אין לי מה לעשות, על מה להסתכל. כאן, אם תקלפי את מה שמודבק בחדר האמבטיה, תגלי מתחת עוד ועוד שכבות".

הדירה של וולקוב היא חגיגה ארכיאולוגית, אולי בגלל תחושת הזמן שנלווית לקילוף השכבות. "באמבטיה זה מודבק אחד על השני. במקומות אחרים בבית, כמעט בכל פינה, את רואה סצינה מול העיניים, מזיזה את הדבר הזה ורואה משהו שנעלם מהעין. הכל עומד בכמה שורות, השורה הראשונה מסתירה את מה שמאחור. יש בבית אפקט כזה, כמו עצים של שורה קדמית שמסתירה כמעט לגמרי את העצים מאחוריה.

הבית הוא כמו יער קסום, בגלל הנוצות והמקלות. אין לי בדירה צמחים רגילים, אבל תקועות פה בכל מקום כמויות אדירות של מקלות שנראים לי כמו צמחים. על מסך המחשב מודבקת נוצה של עורבני ולידו יש קבוצה של כמה נוצות של יען, נוצה של נץ באובליסק ונוצות מודבקות על כמה חיצים שקניתי בשוק. הצמחיה בעיר היא לא הדבר האמיתי מבחינתי אלא רק מסמלת את הצמחיה האמיתית, את היער".

מפעל האיסוף של וולקוב לא התחיל בדירה שביפו. "כשגרתי עם אשתי, רוב הדברים היו מרוכזים בחדר אחד. בחוץ היו תלויות רק המסכות והדברים היפים. כל מי שנכנס היה אומר 'יש לכם בית של סטודנטים', גם כשהיו שלושה ילדים. אז כבר היו לי די הרבה דברים, אבל המפעל כל הזמן גדל. זה מפעל יצרני עדיין; רק לפני שבוע קיבלתי תרומה של כמה סמלים נדירים של הבונים החופשיים.

אני מוצא חבילה ולוקח הביתה, מוציא כמה דברים - בעיקר מצחיקים או נוצצים - צירי גלגלים מאוטו צעצוע, או פלסטיק פסיכודלי עם ירוק או סגול, או ג'ולות, מדביק ומשלב אותם במיצג הכללי. יש פה מעט מאד דברים שנראים כמו שמצאתי אותם. אני תמיד מחבר, שם ראש של בובה על מקל, מדביק משהו על משהו".

לאורך השיחה, וולקוב לא יושב לרגע. הוא זז, מראה סימוכין. הכל מתועד, הכל קיים, יש אדמה מתחת למילים. כל דבר שהוא מדבר עליו, מוצג מייד לנגד עיני. הוא מראה לי שלל אבירים ומבצרים מביצי קינדר, שהדביק על תחתית של תבנית אפייה מוברגת לסטנד. "אני אספן זבל כפייתי, או יותר נכון צברן, מלשון צובר. מסתובב ברחובות ומוצא דברים שאנשים זרקו. אני אוהב להיות מגורה כל הזמן עם המון צבעים בעיניים. אני אוהב שהדברים מוצגים, כשזה שוכב איפשהו במגירה זה מבאס אותי, אני מרגיש שזה מתבזבז".

וולקוב מצביע על קופסה עם נוצות, שהביא ממסע שערך בין תל אביב להרי ירושלים. "בשמאניזם, האדם מסווה את עצמו בסביבתו הטבעית. במידה מסוימת זה מה שאני עושה פה בבית. מבחינתי העיצוב של הבית הזה מסמל את ריבוי הגירויים שקיים בעולם שלנו. את אותו הטירוף שאני רואה בחוץ, הכנסתי לתוך הבית. אבל מכיוון שזה הבית שלי, הקניתי לו את הסדר שהייתי רוצה לראות בתוך הבלאגן הכללי. בעיקר שכל דבר יהיה בהישג יד. אני יכול לשלוף כל פריט שאני רוצה תוך שנייה, אני יודע איפה כל פריט נמצא".

"חלק מהדברים אני נותן בסבבה, אבל יש דברים שאני לא נותן. למשל שוק יבשה לגמרי, (עם השערות והכל), של פרה אמיתית שמצאתי בשדה ליד בית שאן. זאת השלמות בעצמה. טבע. זה פריט די נדיר. אף פעם לא ראיתי שיש למישהו דבר כזה. והנה גולגולת של חתול, מצאתי אותה בחצר אחורית ביפו. היה פה מישהו שאמרתי לו שיש לי הכל בבית. הוא אמר, 'אין לך לחי של חמור'. אמרתי לו 'עכשיו אני מביא לך'. זה הדבר שהכי קל למצוא פה בארץ. כשרואים לחי של חמור, גם מבינים איזה כלי לחימה זה, ואיך שמשון קטל 200 פלישתים בעזרת הכלי הזה".

לכבוד הצילום לובש וולקוב שמלה גרוזינית משנות השבעים, זהה לדבריו למדי צבאות מסוף המאה ה-19. "הייתה לי תקופה שהיו מגיעים אליי הרבה חברים, הייתי מתלבש בבגדים שמצאתי ומתנהג כמו התלבושות. הייתי גם יוצא ככה החוצה. פה ביפו, אנשים פחות אוהבים לראות פריקים או יוצאי דופן. אספן אמיתי שבא לפה יכול להתבאס לגמרי כי הוא יראה דברים שווים, זרוקים פה באבק".

"רציני, אחד ששם את האוספים שלו מאחורי זכוכית. אני מתייחס לדברים שלי די בקלילות. האוסף שלי נקרא "ג'אנקיאדה" בפי האספנים. אני מאלה שאוספים זבל, זה כמו בסטה בשוק. למה אני אוהב את זה אין לי מושג, אני חושב שזה קטע פסיכי לגמרי לאהוב את זה. בכלל, אספנים זה עם מוזר".

"סדר יש כאן, אבל ניקיון אין. מאד קשה לנקות פה, אז אני מנקה בשלבים. זה תהליך שלעולם לא נגמר, כל פעם אני מנקה אבק מפינה אחרת. אין לי פה מכונת כביסה כי אין לי מקום, לא עשיתי כביסה כבר חצי שנה. הוצאתי כסף על דברים אחרים, אז העדפתי לא להוציא כסף על כביסה. בתחתונים אני לא משתמש, רק הגרביים נגמרו לי אז גרביים אני קונה כל הזמן".

"מה שיש לי כרגע, מקום שאני גר בו ואין לי שום מקום אחר. כל מקום הוא כמו כל מקום אחר, יש לך את כל מה שאתה רוצה בכל מקום שאתה נמצא. זו גישה בודהיסטית שבגללה אני לא נוסע. אם אני נמצא בבית של מישהו אחר, אני מתחיל להרגיש לא נוח תוך זמן קצר. חסרה לי הנוחות של הסידור הזה, חסרים לי הדברים. אני בא למישהו אחר ואין לו דברים אלמנטרים. אין לו שפיץ פלאייר, אין לו נייר דבק. בבודהיזם, אורח החיים הזה של המון דברים לא מסתדר. לכן אני טאואיסט. בטאו הכל אפשרי. כל הדברים האלה משמשים עבורי עוגן חומרי, שמחזיק אותי על הקרקע, אחרת המוח שלי היה כל הזמן עף בחלל".

"נאלצתי פעמים רבות להתמודד עם השאלה, מה היה קורה אם היה נשרף לי הבית. כשיצאתי לטרק שלי, הייתי משוכנע שכשאחזור לא יהיה בית, בגלל שזה היה בתקופת ההתנתקות וחשבתי שתהיה כאן מלחמה. לא היתה מלחמה. אבל הגעתי למסקנה עם עצמי שזה בסדר גמור שהבית יישרף. הייתי מוכן להישאר רק עם התיק. כי אני בנאדם כזה שאם עכשיו כל זה ייעלם, תוך שנתיים יהיה לי את הכל עוד פעם. אז אולי לא את אותם פריטים בדיוק, אבל מאד דומים".

אותו דבר, רק הרבה יותר גדול. אני חולם על אולם ענק, שחלק ממנו זה חדרים פרטיים. היתה לי תכנית עסקית מלאה למקום הזה, לבנות בתוך האנגר גדול כמה חדרים, שאפשר לעשות בהם סוגים שונים של אמנות מטורפת 24 שעות. מרכז אמנויות שאני יכול לגור בו במקום הפרטי שלי, וחוץ מזה מתנהלת שם קומונה ענקית".

"הדבר היחידי שהיה דומה בבית הורי הוא כמות הספרים והמוסיקה. חוץ מזה, הם לא אספנים. שם למדתי שבית צריך להיות נוח ויעיל, וזה מה שאני עובד עליו הכי הרבה. אני רואה את התגלמות היעילות בזה שאני יכול להוציא כל דבר ב'שליף', ולא צריך לבזבז אף פעם זמן על לחפש משהו."

* פינה אהובה: "ליד המחשב. כתיבה וקריאה".

* פינה פחות אהובה: "אין לי פה כזאת".

* פריט הכי יקר לליבי: "הגיטרה".

* פריט הכי יקר: "אולי כמה סמלים נדירים. או אולי המחשב".

* השראה: "יש בכוחו של כל אחד מהפריטים שנמצאים כאן, לקחת אותי אל המקור שלו. לקחת אותי למסע. למשל, שרביט של ראש מסדר הבונים החופשיים בתל אביב משנות העשרים, בצורת נחש מענף של עץ זית. דבר כזה משפיע מעצם קיומו, בגלל שהוא טומן בחובו כל כך הרבה סימטריות פנימיות ואת הכוונה של היוצר. לא צריך לדעת את משמעות הסימבוליקה כדילהיות מושפע מהעצה הפנימית שלו".

* מיקום: "רק בתוך העיר. אנשים בערים קטנות לא אוהבים 'פריקים'. אני לא רואה את עצמי פה לנצח בהכרח, אבל אולי זה מה שיקרה".