השילוש הקדוש

תערוכה חדשה שנפתחה החודש במוזיאון העיצוב קופר-יואיט בניו יורק, "להזין את התשוקה: עיצוב וכלי השולחן", המציגה פריטי סכום שונים ומשונים מארצות ומתקופות שונות, תנסה לשכנע את המארחים לחזור ולהשתמש בכלים "הטובים" שלהם.

לדברי קרולין בייז מחברת קריסטופל המייצרת כלי כסף, מספר הזוגות האמריקאים המציינים ברשימת המתנות לחתונתם סכו"ם מכסף סטרלינג טהור, פוחת בכל שנה. "יותר זוגות מעדיפים לחסוך את כספם לירח דבש נחמד", היא אומרת. לחלקם אולי יש מערכות סכו"ם כאלה, אבל הם לא משתמשים בהן כי "הן טובות מדי" לשימוש יום-יומי.

המבקרים בתערוכה, יוכלו להציץ בכלים מתקופת הרנסנס שידיות השנהב שלהן הן יצירות מופת דתיות זעירות, בסכו"ם הכסף ששימש את נפוליאון במסעותיו וגם בסכו"ם מודרני.

"אלו הם הכלים שהפכו אכילה לסעודה", אמרה שרה קופין, אוצרת במוזיאון שחקרה את הנושא במשך כמעט 30 שנה. "אנחנו מתקדמים כיום בכיוון ההפוך, לקראת מצב שבו כולנו אוכלים בידיים, בתוך המכונית, ולכן זו הנאה צרופה לשהות במחיצתם של הכלים האלה ולהבין עד כמה שימושיים הם היו", היא מספרת בראיון לניו יורק טיימס.

הסכו"ם המערבי התפתח מאוחר יחסית: בזמן שהרומאים חיברו צדפים למקלות ויצרו את הכפות הקדומות, הסינים כבר עידנו את מסורת השימוש במקלות אכילה במשך אלפי שנים. פריט הסכו"ם המערבי הראשון שהגיע אל השולחן היה הסכין ששימשה גם כנשק אישי וגם לביתור בשר. בסביבות שנת 1600, מספרים ההיסטוריונים, הורה המלך לואי ה-13 מצרפת לעגל את חוד הסכין. ההוראה נועדה למנוע מעשי אלימות מסביב לשולחן הסעודה, ויש טענה שהיא היתה אמורה למנוע מאנשי החצר לחטט בשיניהם, מנהג שהרגיז במיוחד את הקרדינל רישלייה.

הסכין התקשרה לאקט הגברי של דקירה, ולעומתה הכף, ששימשה להאכלת תינוקות וקשישים, היתה סמל האמהות. המזלג הצטרף הרבה יותר מאוחר. במזלג הראשון באירופה השתמשה, ככל הידוע, נסיכה ביזנטית מהמאה ה-11. זה היה מזלג זהב שנועד לשמור על אצבעותיה נקיות כשאכלה פירות מסוכרים דביקים. בימי הביניים אסרה הכנסייה לעתים קרובות על נוצרים להשתמש במזלג, בין השאר משום שהוא התקשר גם לקלשונו של השטן.

בתחילת 1700 כבר היה השילוש סכין-מזלג-כף בשימוש נרחב באירופה, ובמאה הבאה התחילו משקי הבית לצבור כלי אוכל, וכך נהפך הסכו"ם למייצג מובהק של עושר. בסוף המאה ה-19 כבר היו מיני סכו"ם מגוונים שננעצו באגוזים, כפיות לאכילת תות שדה ומזלגות צבים מעוטרים במונוגרמות. מכולם אפשר להתרשם בתערוכה, והם נראים כשרידיה של תרבות רחוקה, תרבות שהעלתה על נס את ההגזמה.

"יש משהו מאוד נוגע ללב בחלק ניכר מהפריטים האלה", אמרה אנה-מארי סאנדקי, מנהלת ארכיון טיפאני שהשאיל לתערוכה מספר רב של פריטים. "היינו מדינה כל כך צעירה, לא ירשנו הון משפחתי, לא ירשנו את כלי הכסף המשפחתיים. קניית כלי כסף היתה אחת הדרכים למצב את עצמך כאדם בעל חשיבות".

כלי הכסף נהפכו לנגישים גם לבני מעמד הביניים לאחר שהומצא תהליך ציפוי הכסף, שנרשם כפטנט על ידי צ'רלס קריסטופל ב-1830. הפריטים מאותה תקופה משקפים גם את ההתלהבות ממיני מזון חדשים ויוקרתיים שרשת ההובלה באמצעות רכבות הפכה אותם לנגישים. "תארי לעצמך את הפעם הראשונה שאכלת גלידה בקיץ, או את התפוז הראשון שלך", אמרה סאנדקי. בתערוכה מוצג גרזן כסף קטן לחיתוך גלידה ומעין מצקת כסף שטוחה ומעודנת להגשת טוגנים שהומצאה ב-1853.

מעצבי תור הזהב הכניסו לדגמיהם השפעות יפניות ועיטורים משעשעים מעולם הטבע. הם הוסיפו קני צפרים זעירים שבתוכם ביצים זעירות אל כפיות לאכילת ביצים, ואת המזלגות שנועדו לאכילת הצדפות עיטרו כמובן בשוליים דמויי צדפה.

"זו היתה אחת מתנועות האמנות הראשונות שהתחילו באמריקה ועברה לאירופה", אמרה האוצרת שרה קופין. לכל אורך התהליך ניסו המעצבים לשחק עם הצורות הבסיסיות כדי לראות אם יוכלו לשפר אותן. ה"כזלג" (חצי כף-חצי מזלג), לדברי קופין, הוא ההמצאה הראשונה, אבל בתערוכה מוצגים גם שילובים יוצאי דופן כמו ה"סכלג" (סכין/מזלג) וה"סכף" (סכין/כף), ואפילו פריט משעשע במיוחד המשלב את שלוש הפונקציות גם יחד, שטרם הומצא לו שם.

התערוכה מוצגת עד 29 באוקטובר.