גג לבן בעיר לבנה

נולדתי וגדלתי בדירת גג במרכז תל אביב, בבית פשוט ואופייני למודרניזם של שנות ה-30, שהפך בתפנית מפתיעה לאחד מאלה שבזכותם נקראת העיר "העיר הלבנה".

אבל אף שאני כותב במגזין כבר כמה שנים, מעולם לא כתבתי על דירה תל-אביבית! מעולם לא נשארתי בבית. סתם כך לקפוץ לדירת שכן הסמוכה לכיכר מסריק. לדרוך על פירות הפיקוס, על יציקות מוזאיקה של חדרי מדרגות, להציץ בעד חלונות עץ, מרפסות ברזל, להביט בנשים מפטפטות בבית קפה, לאהוב מקום לא בחסד יופיו הרגעי, אלא בזכות זיכרונותיו המשתרגים מכל עץ תות ומרפסת סגורת תריסולים. וגם לראות איך אפשר וצריך ונחוץ להוסיף עוד, "לפתח" כמו שמכנים זאת בפריפריה.

להוסיף עוד קומות, לשפר את איכות החיים, ולהמשיך לגור בעיר. זה האתגר שלנו. זה האתגר של העיר בימינו, אל מול הפרבור הנוח, הסטרילי, האחיד והסוחף. עיר רבגונית של בנייה וחיים, של עשן וזיהום, והמולה ולכלוך - כל אותם דברים שהופכים עיר לאמיתית.

"ברגע שעולים מעל הענן הזה, אז יש פתאום אוויר. שקט. מכל הרעש נשאר רק מעין המהום של פעילות תמידי כזה, שמזכיר לנו שאנחנו בכל זאת עדיין מעל העיר", לוחש לי ידידי האדריכל חנן פומגרין בחדר הדיור שתכנן. מי שמכיר את עבודותיו של פומגרין במשרד האדריכלים "החדר", ימצא בהן את אותה שלווה מוכרת. מין שילוב של מודרניזם עכשווי המתאים עצמו לרגיונליזם של מהות, מקום וחומר.

נקודת המוצא של פומגרין בתכנון הדירה העירונית נבעה ממגבלות המרחב התל-אביבי, המפריד בין בתים שכנים בקו בניין צפוף של 3 מטרים, "זהו בית שמתכנס פנימה ולא מתפזר החוצה. רציתי בית מסביב לחצר פנימית, אבל מפני שזאת לא דירת קרקע, הפכתי את חדר הדיור לחצר הפנימית".

לכן אותה "חצר פנימית" כפולה בגובהה, כמו רוצה להגיע לשמיים, ממש כמו אחיותיה הכפריות. אור עליון הנכנס מהחריץ שבין הקיר הצפוני לתקרת ה"חצר" שוטף את הדירה באור בוהק.החצר הפנימית מקושרת גם לחצר אמיתית יותר - למרפסת הגג הצפון-מערבית. זה קשר חזק שנוצר על ידי סדרת דלתות זכוכית גדולות עם פרופיל בלגי, ובשל מהותו האלכסונית היה חשוב בעיקר לבטל את הפינה, את אותה נקודת חסימה. שתי דלתות הנפתחות זו אל זו איפשרו זאת במשיכת ידית קלה, הנפתחת אל מרפסת גג המשקיפה אל צמרות העצים.

שלוש הקומות הראשונות של הבניין מתוות בסגנון המודרניסטי של שנות ה-30, קונטור א-סימטרי, לא ישר ושופע הבלטות. פומגרין יישר את המרפסת, והפך את אותן הבלטות לספסלי ישיבה או שכיבה, בפעולת "ניקיון צורני".

ניקיון ושלמות צורנית הם מהמאפיינים העיקריים בסגנונו בכלל ובדירה זו בפרט. השימוש בחומרים מצומצם (ברזל, פורמייקה, אבן וטיח), הקווים אורתוגונליים וסקאלת הצבעים היא בין לבן לשחור בלבד.

הברזל צבוע אפור, הקיר מטויח לבן, הריצוף (אבן ביר זית) בגון אפור-ירקרק, ארונות המטבח שתיכנן פומגרין הם מפורמייקה בגון אפור מטאלי, משטח העבודה במטבח (שמתחבר בקו המשכי מדורג לשולחן האוכל) בגוון לבן מלוכלך (אבן קיסר) ואפילו הריהוט - ספות לה-קורבוזייה - הוא בצבעי לבן ושחור. "הבית צריך לתת רקע שקט, לבן-אפור, לפעילות: לאנשים, לספרים, לאמנות. החיים הם אלה שמכניסים צבעוניות. זה קורה גם בטבע - דברים סטטיים וקבועים כמו גזע עץ למשל הם כהים, וככל שמשהו הוא יותר דינמי ומהיר, כמו פרח בקצה העץ, הוא יותר צבעוני ובהיר". ויש גם ניואנסים של צבע, כמו המגרעת בקיר הצפוני, מסביב למפגש עם הגלריה, לה קורא פומגרין "קיר בצל".

"אני מאמין שהדברים קורים באדריכלות במפגש בין חומרים, וכאן יש שתי אסכולות עיקריות: האחת, והיא הפשוטה יותר, דוגלת בהסתרת החיבור. השנייה טוענת לאי חיבור בין החומרים. אני באסכולה השנייה".

ההתנתקות שהתגלתה ב"קיר בצל" מתרחשת בקו התפר בין הקיר לרצפה, שאינו מוסתר בפנל; בחריץ האור שבין הקיר הצפוני לתקרה, שממשיך כריהוט על הרצפה וכשולחן בקומת הגלריה; בתקרה שלא מגיעה לדלתות הזכוכית אלא נעלמת בתוך פרספקס עם תאורה פנימית, ובחריץ בו יורד וילון הגלילה; בדלתות הזכוכית שאינן מתחברות לרצפת הקומה השנייה וממשיכות עד הגג; ברווח שבין הגלריה לחדר בקומה השנייה; בקו האופקי של תחתית החלונות החותך דרך הבית, כולו ועובר גם בדלתות; בגריל מיזוג האוויר שרץ לכל האורך ומדגיש את הנתק שבין רצפת הבטון לקירות הגבס בקומה השנייה; בפס הצבירה של התאורה שמסביב לתקרה האקוסטית במטבח. ויש גם את ההתנתקות ממדורת השבט, הטלוויזיה, שהופכת כאן למסך לבן וגדול על הקיר עם מקרן מולו.

מלבד ההתנתקות, אני שואל בחיוך, יש משהו תל-אביבי בדירה? "זו דירה עירונית, והחומרים פה תל-אביביים, וגם הלקוח 'לבן' עונה פומגרין, ומבטו משקיף על גגות העיר. "אבל הדברים שמאמינים בהם באדריכלות יכולים לצאת גם בלבן וגם בעץ, ואני אף פעם לא מחויב לחומר".