דירת רווקים משודרגת

אורי רוזנר, 55, גר לבד לראשונה בחייו מהאחד באוקטובר 2005. ממרומי מגדל אביב, קומה 57, הנוף גורם לו להיות פיוטי:

אורי: "עד לפני שנה עבדתי כסמנכ"ל משאבי אנוש ב-SECIVRES LABOLG MBI (תדיראן מערכות מידע לשעבר) במשך 31 שנה, ועכשיו אני מחפש משהו אחר שאני אוהב לעשות. התחלתי כאיש כספים, והבנתי שהתחום של מספרים וניירת, מעניין אותי פחות ממגע עם אנשים.

נפרדתי מאשתי אחרי 34 שנים, יש לי שתי בנות בגילאי 28 ו-18.
מזל שור. ברגע שאשתי ואני החלטנו להיפרד, מכרנו את הדירה שלנו, שהיתה דירת גן בשכונת מרום נווה ברמת- גן, וכל אחד חיפש דירה לעצמו. אני חיפשתי באזור רמת גן-גבעתיים, כי כאן גרתי כל חיי.

ראיתי עשרות דירות, וכולן היו אפורות. זה לא היה כיף, והיות שעזבתי גם עבודה וגם משפחה, חיפשתי מקום שיהיה לי כיף להגיע אליו.

כשהגעתי למבנה הזה - מגדל אביב, שנקרא גם "שער העיר" ונכנסתי לדירה בקומה 75 - ראיתי בדמיוני את הפוטנציאל, שמעבר לנוף המרגיע ולבניין המפנק. אמנם יש בדירה רק שני חדרים (לכל דייר יש גם מחסן בקומה שלו), אבל היא משתרעת על יותר משמונים מ"ר וזה מספיק לי.

אחרי שחתמתי על חוזה, ישבתי למטה בבית קפה ואמרתי לעצמי, שהיות שלי יש שתי ידיים שמאליות, אני חייב לפנות למישהו שיעשה בשבילי את מה שאני רואה בדמיוני. ידעתי שאני מחפש מישהו שיגיד 'אמן' על כל שיגעון שלי, ויעשה, בשולחן לידי, ישב בחור צעיר שעלעל בבנין ודיור, שאלתי אותו אם חוץ מעיון בעיצובים של אחרים, הוא גם מתעסק בצביעה ובחשמל, התברר שהוא שיפוצניק. הצעתי לו לעלות לדירה שלי כדי לבחון מה אפשר לעשות בה אבל הזהרתי אותו שאני קפדן... עבדתי עם הרבה מאוד אנשי מקצוע והבעיה איתם היא ה'פינישים'. הם לא מסוגלים לגמור עבודה. זה הטריד אותי תמיד.

הסברתי לו שאני מחפש פינה חמה. ביחד בחרנו את הצבעים, הוא בנה לי את הארונות, תקע ברגים, סידר וילונות, תלה לי אפילו את התמונות באמבטיה. כל שטות הכי גמורה שהצטרכתי.

גם הוא התאהב בדירה. המחירים שלו היו מאד סבירים, והוא סיפק אותי מעל ומעבר. שווה כל אגורה. עובד עם הנשמה. אריה אייגר שמו. הוא רגוע ומסוגל לעבוד 41 שעות ביום, אם צריך. כל הקומפלימנטים האפשריים לבעל מקצוע.

במקביל, התחלתי לחפש רהיטים. ידעתי שאני רוצה דירה חמה וחדר שינה שנראה כמו בית זונות. ידעתי שבחדר השינה יובילו הצבעים בורדו, אפור ושחור. וידעתי שהסלון יהיה בצבעים חומים (הוא בצהוב, חרדל וזהב). הסתובבתי בכל הארץ מגדרה עד חדרה. ראיתי עשרות חנויות. בסופו של דבר התמקדתי בארבע חנויות. קניתי בכל מקום את מה שהתאים לי.

החנויות היו TUO&NI ברמת השרון, 'מרקו פולו' בגעש, 'דרך המשי' ברשפון ו'טורקיז' בבית יצחק. בכל ארבע החנויות, בניגוד לחנויות מסחריות יותר, האנשים היו נחמדים, ואפשר היה לדבר איתם על מחירים. הכל פתוח למשא ומתן, ובעיקר ברוח טובה ובחביבות. הכי חשוב להתיידד עם בעלי החנויות. כשיש כימיה, הכל עובד. אם יש לך שפה משותפת איתם, אז הם עושים את זה בכיף. פריט אחד אפילו החזרתי והחליפו לי.

את מרבית סידורי הפרחים והאגרטלים מיפן, רכשתי ב-smeti בדיזנגוף. כל הפרחים הם עבודת נייר עטופה בשעווה. הגעתי מדירת גן, ולכן היה לי חשוב שיהיו הרבה פרחים והרבה אגרטלים מיוחדים. הם נותנים צבע. הפרחים עצמם לא היו זולים, אבל ללכת על פרחים אמיתיים, זה בור ללא תחתית. "בדירה יש הרבה מאוד פריטים והפתעות ועדיין יש תחושה מינימליסטית, נקייה ואוורירית. לא כבדה ולא עמוסה.

חיפשתי פריטי ריהוט ייחודיים. נורה שהיתה פעם אופן, פנס של אנייה. אני אוהב גופי תאורה. הם יוצרים דירת-אווירה. שולחן שהיה חלון בבית הודי. ארגזים שהוסיפו להם נדבך כדי שיהפכו לספה ומצפן של אנייה שעובד על עששית. הקורות בסלון, למשל, הן ממקדש הודי, חתכו לי אותן לפי רעיון שהיה לי, ואריה תלה אותן על הקיר.

בחדר השינה הלכתי יותר לכיוון סיני יפני. המיטה יפנית. השידות סיניות. הקישוטים יפניים. על הקיר כתוב ביפנית "אהבה, מזל ובריאות".

לעומת זאת, ריהוט המטבח הוא בלגי. השולחן, השידה והמנורה.
יש לי אוסף של 1200 דיסקים. באתי מתחום הרוק. היום אני משתגע על אופרות. מוזיקה אלקטרונית. מוזיקה מקהלתית. ימי הביניים. קלאסי במובן הקלאסי, מוצרט באך ובטהובן, לא עושה לי את זה.
בארגז מתחת לטלוויזיה יש 200 דיסקים בערך ובמחסן עוד אלף. אני כל הזמן מחליף ביניהם.

בארגז-ספה הגדול בסלון, ישנם כל הספרים שלי. הבית של הוריי היה מלא בספרים. כל חודשיים אבי היה מאבק אותם ומפזר חומר נגד עש. אני אוהב לקרוא, אבל בבית שלי, אני לא עושה מזה תערוכה.

לא רציתי לקנות ארונות. הדירה הזו היא בעיני דירה זמנית. את כל הדברים אפשר להעביר. במקום להשקיע בארון, החלטתי לעשות קצת מדפים עם וילונות, כחוצצים בינם לבין החדר. יש לי אוסף נעליים מאחורי וילון כזה בחדר השירותים הקטן, ואוסף מעילים ובגדים בחדר השינה.

הבניין עד קומה 55 מאוכלס במשרדים. מקומה 55 עד 66 הוא בניין מגורים. יש פה מכון כושר נהדר-'זאוס'. אני מתאמן כל יום שלוש שעות בהרמת משקולות ובקיקבוקסינג. יש פה גם חדר כביסה, אבטחה. אבל, אין גז. ראיתי עוד דירות בבניין. הראו לי כדי שאתרשם. מה שמאפיין את הדירות שראיתי הוא שאנשים לא השקיעו. מכניסים קצת ריהוט שצריך, או שמביאים מהבית הקודם. משאירים קירות לבנים. ההתייחסות שלהם אל הדירות, היא כאל משהו זמני.

אני ידעתי שכדי שיתחשק לי לבוא לפה לישון, אני צריך דירה יפה. גם אם זה לפרק זמן קצר יחסית. ובאמת, כיף לי לארח אנשים, כיף לי להגיע לכאן. זאת דירת רווקים משודרגת. החברה שלי אוהבת לבוא לכאן. פתאום מגיעים כל החברים. הם שמעו שעשיתי דירה יפה ושהיא נמצאת בקומה 57 וזה מסקרן. מהדירה הקודמת שלי לקחתי רק את הבגדים. ואת הדיסקים.

הדירה הקודמת גם היתה מדהימה. פרודתי ואני השקענו שם המון מחשבה. זה היה בסגנון אחר. זאת היתה דירת ענק ומצא חן בעינינו הנושא של חללים גדולים. השתמשנו בעיקר במתכת, זכוכית ואבנים ופריטי הריהוט היו נמוכים כדי שהחלל יבלוט.

שם עשינו הכל יחד. פה, היה לי יתרון. עשיתי מה שבראש שלי. לטוב ולרע. כל מה שיש בדירה אני בחרתי, כולל כלי המטבח, כולל הכל. הפעם אמרתי 'אני עושה הכל לעצמי ולבד'. למשל המסגרות לפלזמה ול-LCD, שיראו כמו ציור ממוסגר. תמיד רציתי את זה, אז עשיתי את זה.

עד לאחרונה, אף פעם לא ניקיתי בעצמי את הבית. רק הורדתי זבל לפעמים. אני לא גאה בזה, אבל החיים התגלגלו בצורה כזאת שמישהו עשה. לפני זה ההורים ואחר כך אשתי. פתאום אני נאלץ לעשות את מה שלא עשיתי אף פעם. אף אחד לא רוחץ לי כלים או מנקה לי את הבית, ועכשיו אני עושה את זה בהנאה מרובה. יש דברים שאני ממש מקפיד לעשות. כיסוי מיטה. מי שם כיסוי מיטה היום? אני מקפיד לשים כל בוקר.

מהר מאד התרגלתי לקומה הגבוהה הזאת. הנוף משתנה כל הזמן. הבתים אמנם לא זזים, אבל המכוניות והמטוסים, כן. השמש שכל פעם רואים בצורה אחרת, השקיעות המקסימות, הספינות בים. זה נראה כמו סרט קולנוע. אתה יכול לשבת המון זמן על אדן החלון ולהסתכל וזה לא חוזר על עצמו. הפכתי להיות פיוטי.

דברים שלא רואים מלמטה, רואים מכאן. אתמול פס שחור שכב מעל העיר. קמתי בבוקר ולא ראיתי את תל אביב. זה היה יום שאמרו שמי שסובל מאסטמה, שלא יצא החוצה. אני לא הייתי צריך לשמוע את זה. ראיתי את זה.

ההורים שלי פליטי מלחמת העולם השנייה והם קיבלו דירה ביפו עם עוד כמה אנשים, כנראה של ערבים שברחו. שם נולדתי. כשהייתי בן שנתיים הם עברו לרמת גן, ונשארו כל השנים, עד יומם האחרון, באותה דירה.

אני בן יחיד שהם עשו בגיל מבוגר. ילד שהיה עטוף בצמר גפן. אפילו אופניים הם לא רצו לקנות לי, שלא אשבור את הרגל.

מהבתים שלא דיברו בהם על המלחמה. הם לא אמרו שהם היו שם. אבל ידעתי. מרגישים, לפי הפחדים. הם אנשים פחות ראוותניים ממני. אני קצת ראוותן. הם היו אנשים מאוד צנועים. בבית היו הרבה מאוד ספרים והרבה מאוד ספרי אמנות. כשאבי נפטר נתתי את הספרים לספרייה ברמת גן.

"כלום. זה טרי מדי. התאהבתי בכל מה שקניתי. אם זה היה בית שלי, הייתי פותח את הקיר בין הסלון לחדר השינה ועושה מהדירה חלל אחד גדול".

אף פעם לא הסתכלתי במגזינים של עיצוב. הכל מהדמיון שלי. כשנכנסתי, הדמיון שלי עבד וידעתי איך אני רוצה את המוצר המוגמר. דרך הפריטים שראיתי, הבנתי מה אני רוצה. השולחן- חלון היה הפריט הראשון שקניתי וסביבו בניתי את כל הקונספט.

מקום שכיף לבוא אליו במאה אחוזים. ברגע שאני מסופק ממה שאני רואה, זה הופך להיות הבית שלי. מה שעשיתי פה זה בית.

ליד הים. יכולתי לשכור באותו מחיר באנדרומדה ביפו, או במרינה בהרצליה והחלטתי על זאת. לא יודע למה. אולי משך אותי הגובה. אולי בגלל שכל חיי חייתי ברמת גן. שם יש רק את הנוף של הים. גם כאן יש את הנוף של הים, אבל זה עדיין חלום - לגור ממש לידו.