כשהמעצב ירון אליאסי מתאר את הפעם הראשונה בה יצר את חומר הגלם שהפך למזוהה עם עבודתו, הוא אומר: "כשיש לך חומר שפוגש אנרגיה - מרתק מה שאז קורה!", ומבהיר מיד שכוונתו לאנרגיה יצירתית ולאו דווקא לאנרגיה תרמית.
אותה "פעם ראשונה" קרתה, כמו בהרבה סיפורים, בדקה ה-90 של פרויקט הסיום שלו ב"ויטל", אז התרחשה פגישה יוצאת דופן בין מטחנת בשר ידנית של הסבתא למבער (ברנר), אשר הביאה למטמורפוזה בפלסטיק - מסתם שאריות ופסולת נוקשה לחומר חי שאפשר ליצור איתו, מעין "אטריות פלסטיק" עמן הוא יוצר גופי תאורה, רהיטים וכלים.
אליאסי נמשך לפלסטיק הרבה לפני אותה פגישה גורלית, ולמרות עצותיהם של מביני עניין המעורים בתעשייה, שיעצו לו "לברוח מיד" מהנושא, הוא החליט לטפל בחומר בדרכים משלו. "כשאין אפשרות אחרת - אתה נאלץ ליצור קוקטייל טכנולוגי", אומר אליאסי בזמן שהוא מתאר את המכונה הראשונה שהרכיב בעזרת אנשים שהאמינו בפנטזיה שלו - מכונה אשר למעשה מייצרת את חומר הגלם הייחודי איתו הוא עובד.
"היות שבמבט ראשון קשה לדעת ממה יצירותיי עשויות, אנשים מסתכלים על הדברים שאני עושה עם הידיים, נוגעים וממששים", מספר אליאסי, "ובהמשך באות השאלות ממה זה עשוי? איך?".
אליאסי אוהב את העובדה שהצליח להביא חומר, שבדרך כלל מתקשר בתודעה העכשווית למוצרים ביתיים שימושיים (ולעיתים קרובות גם זולים), למעמד "חושי" יותר, בו הוא נתפס באופן אחר, חדש.
בתחילת דרכו, כל חומרי הגלם היו ממוחזרים. אבל בהמשך, כדי שאפשר יהיה לעבוד בצבעים שונים מלבד השחור, החל אליאסי להשתמש בחומר בתול, לו הוא מוסיף את הפיגמנטים הרצויים.
כל אובייקט שאליאסי יוצר הוא למעשה one of, גם אם בצורתו החיצונית הוא דומה לחברו. "זהו תהליך בו אתה יוזם טעויות, וכל אחת היא בעצם כתם צבע מכוון", הוא אומר. חתימתו של המעצב על עבודותיו מזכירה את חותמות השעווה שהוטבעו על המכתבים והמסמכים של ימים עברו - עיגול פלסטיק, שהוטבעו בו המילים learsI NORAY ISAYLE ngised בעודו חם, מוצמד (או ליתר דיוק - מולחם) לכורסאות ומחובר בשרשרת קטנה לשאר פריטי הריהוט והכלים שהוא יוצר, במעין אקט בו משולבים מצד אחד, ערבות לאותנטיות ולייחודיות של החפץ, ומצד שני - התגנדרות המלווה בחיוך. אין ספק כי חיבור זה בין השניים מייצג היטב את המעצב.
(בתמונה הראשית: שתי קערות מחומר מתמחזר)
