כבר מהמשפט הראשון שהחלפתי עם מעצב בגדי הגברים החדש, שיין מוסרי, נפלתי בקסמו. אני שאלתי את השאלה הראשונית והבנאלית "ממתי אתה עושה בגדים?" והוא ענה: "מהרגע שיצאתי מהכוס של האמא שלי בערך". עוד לפני שראיתי מה הוא עושה הבנתי שיש פה מתחרה רציני לג'ורה של עולם האופנה יוסף, בעל הפה מפיק המרגליות, שהביא אותו לאן שהביא אותו.
בהמשך הראיון, כשהוא תיאר את תגובת הוריו לרצונו להיות מעצב אופנה כשיגדל - "הם חשבו שאני מרגיש לא טוב", היו לי פלאשים ליוסף מלך השטיקים, שמהכל נהיה לו קלקול קיבה.
אני עוד לא יודעת אם שיין יגיע למדרגתו של יוסף, בתחום אופנת הגברים, אבל הבשורה הטובה לכתבי האופנה היא, שיהיה שמח.
שטיק נוסף שמביא איתו מוסרי (35) הוא שמו הפרטי, שאינו פרפראזה על חנות מעצבים תל אביבית, אלא שם לידתו, שהוא ראשי תיבות של "שם יי נהלל". המשפחה שלו היא לא דתית אלא מסורתית, אבל בצירוף מקרים משעשע הוסיף בית הדפוס על הטיקטים שלו, בלי שהתבקש, את הכיתוב בס"ד בראשם. בכלל, לאצבע אלוהים יש תפקיד חשוב בפריצתו של מוסרי.
הצרפתים כמהים לערוץ 1
אחרי שנים בהן שיין תפר בגדים, למד תדמיתנות, תפירה ואיורי אופנה, בין היתר בשנקר, הוא יצא בקולקציה תחת השם "באוהאוס" בשנת 1994. הוא עיצב ומכר אז מעילים משמיכות צמר צבאיות בלונדון והפסיק מחוסר תקציב.
אחרי שעיצב, מכר ועבד כמעט בכל המקצועות שקשורים לתעשיית האופנה, הוא פרץ בשנה שעברה עם חולצות טריקו ועליהן הסמל העגול של סוף המשדרים בטלוויזיה. הסיפור של החולצות האלה הוא כמעט מיסטי, לפני עשר שנים הוא העתיק את הסמל מהטלוויזיה האנגלית ,שם גר, ותכנן לעשות איתו משהו, ברבות הימים הוא איבד את הציור וחיפש בכל מקום אפשרי את הסמל הזה, שנקרא בשפה מקצועית "בארז". הוא חיפש בארכיון של ערוץ אחד וצפה בערוצים נידחים, אבל כלום, העיגול חלף מן העולם.
בחודש מרץ בשנה שעברה הוא ישב עם בתו וצפה ב"קרטונז נטוורק" כשפתאום נפסקו השידורים והסמל הצבעוני הופיע. הוא טס להביא את המצלמה הדיגיטלית ותקתק מלא תמונות לא מאמין שזה קורה. בדיעבד הוא הבין שהוא צילם את הסמל של רשות השידור הבריטית, בצירוף מקרים מדהים כמו זה שהוא צייר עשר שנים קודם לכן.
מוסרי בטוח שזה "מן אללא. אני בן אדם מאמין". בכל מקרה החולצות הפכו ללהיט ואפילו היה להן ביקוש בצרפת.
געגועים לטרנזיט של שנות השבעים
הקיץ הזה הוא יוצא עם קולקציית בגדי הגברים הראשונה שלו, שכלולה בה כמובן חולצת ה"בארז".
המותג שלו נקרא "שיין תוצרת הארץ" כמחאה על הביקוש שיש כאן ל"תוצרת חוץ", "אמרתי אני אבוא בהפוך על הפוך. מה יש בייבוא? בארץ עושים אחלה דברים".
את המידות של הבגדים הוא מציין באמצעות דמות קטנה של איש מצוייר, איש אחד זו המידה הכי קטנה ושלושה זו המידה הגדולה. הקולקציה כוללת חולצות טי בגימורים גסים ומעניינים, חולצות מכופתרות בסגנון ספק יורמי ספק ערסי, וכמה גזרות של מכנסי דגמ"ח. הלוק שמוביל את הקולקציה הוא מראה של מוסכניק בארצות הברית בשנות השבעים (בעצם האופנה של המוסכניקים לא השתנתה אף פעם). את ההשראה הוא קיבל מהתקופה שעבד במוסך.
חולצות מבד משובץ עם אלמנטים מעולם הג'ינס ועליהן פאצ'ים עם דימויים מפרסומות אמריקאיות ישנות של מוסכים מייצגות את רוח הקולקציה. לחולצות האלה יש גם ואריאציה שבה מהשרוולים ומהחלק התחתון מבצבץ בד טריקו לבן וזה נראה כאילו לובשים את החולצה המכופתרת מעל טי שירט לבנה.
דימוי שחוזר הוא איור של פולקסוואגן טרנזיט, מתוך רצון לחזור לפנטזיות של הסבנטיז שנות הייצור של הרכב הזה. יחד עם דימויי מכוניות מהעולם המצ'ואיסטי הוא משלב גם פאייטים, רקמות וצבעוניות נועזת: ורוד בייבי, כתום, תכלת וחום-שוקולד. "אני אוהב צבעים. בענף אומרים שמאה אחוז הצלחה זה תשעים אחוז שחור. אני משתדל שלא. לפני כמה שנים הפסקתי ללבוש שחור ולאכול בשר. הסתובבה לי הקופסה. זרקתי את כל הבגדים השחורים שהיו לי".
מוסרי מציע, חוץ מבגדי קז'ואל משודרגים, גם סוג מסוים של גבריות, "אולי הפשטות" הוא מנסה לאפיין אותה, "להיות גבר פשוט אבל ששמים לב אליו". קהל היעד שלו הם צעירים, בני 15-35, "אני מנסה לשדר לכולם, גם לאלה שהולכים למועדונים וגם לאלה שהולכים לברים, וזה קהל שונה מאוד".
קולקציית הגברים החדשה של "שיין תוצרת הארץ" נמכרת בתל אביב (פלזמה-עידן, קינג ג'ורג' 8; שינקין 39; פור מן, בוגרשוב 42). בירושלים (שגעון, קניון מלחה). בטבריה (אגו, הגליל 29). בעפולה (קו האופנה, מתחם עמק הסנטר). בחדרה (סוהו, רוטשילד 46). ובנתיבות (פלורנטין, ד"ר סמילו 43).