הבית זה אני

במושב ליאון שבעמק האלה, בבית שנתפר לאיש אחד, גר לו דניאל גלבוע, בן 51, אנתרופולוג, יוגיסט, מטפל ומלמד שיאצו, עיסוי תאילנדי ושיאקו.

"לפני 12 שנים החלטתי שאני עוזב את הקיבוץ וחיפשתי מקום ירוק שיזכיר לי אותו. למזלי שמעתי על עמותה אקולוגית שהוקמה על ידי מטפלים ברפואה אלטרנטיבית. הם מצאו מקום מקסים בתנאים אטרקטיביים מאוד מבחינה כספית. הגעתי לכאן ופגשתי יער אדיר ויפה. הם אמרו לי, 'המגרשים כאן, בין העצים. תבחר'. חשבתי לקחת מגרש בחלק הנמוך, ממש בתוך היער, אבל אז הכרתי אדריכל מבוגר, אדם יקר ביותר שבונה בתים עגולים. הוא אמר שהאנרגיה שם לא טובה והתחלנו לחפש. הגענו למקום הכי גבוה. הוא איש גבוה מאוד, לבן לבן, הוא פרש את הידיים שלו ואמר 'כאן'. אחרי שבחרתי את המגרש, התחלתי לעבוד עם הפנטזיה.

"ידעתי שאני רוצה לבנות בית שהפנים והחוץ בו הם אחד. בלי גבול. ליצור תחושה שהיער בתוך הבית והבית ביער. אשליה של אחדות בין החוץ לפנים. הפנטזיה התחילה לצאת החוצה".

"היה לי חשוב, אחרי שנים של מגורים בחדרים קטנים בקיבוץ או ב'גסט-האוס' בטיולים, שהתקרות יהיו גבוהות, שתהיה תחושה של המון מרחב, של חופש פנימי. ושלא יהיו בבית מקומות מוגדרים כמו חדר שינה, חדר אורחים. להבדיל, זה לשים גדר. וזה בדיוק מה שלא רציתי. נראה לי שגם האישיות שלי כזאת. אין לי הרבה גבולות.

"גרתי בצריפון בכרמי יוסף והתחלתי לתכנן את הבית. הייתי המתכנן, האדריכל והפועל של הבית. כשהבנתי מה אני רוצה, הלכתי לחבר אדריכל וביקשתי שיתרגם את זה לסקיצות אדריכליות. עם הסקיצות הלכתי להנדסאית שתירגמה לי אותם לשרטוטים. את כל זה לקחתי למהנדס שעשה לי את החישובים. אחרי שקיבלתי אישור בנייה, לקחתי קבלן שיחשב לי עלויות בצורה הכי מפורטת שאפשר. בהתחלה חשכו עיני והבנתי שהבית הזה לא ייבנה ואז קניתי את התנ"ך שלי, הספר 'בנייה ללא כאבים. שיפוצים ובנייה מא' עד ת'' של ורדינה קיש-רודי. כל פרק עוסק בשלב אחר בבניית הבית, מסביר על מה צריך להסתכל וכו'.

"החלטתי להביא קבוצות עבודה לשלד, לריצוף. עשיתי את כל התיאומים במקום קבלן וכך חסכתי יותר מ-60 אחוז. הייתי קורא בספר ומעמיד פנים שאני מבין הכל. כשהיו לי התלבטויות, חברים עזרו לי. בתום שנתיים הצלחתי לסיים את בניית בית חלומותי.

"את הרעיונות שאבתי מהמקדשים במזרח הרחוק, מקומות שיש בהם הפרדה גדולה מאוד בין קודש לחול. זה אומר, שהכניסה לבית שלי היא דרך הגראג' שצבוע בצבע כחול כהה. הכניסה היא קשה, האווירה סגורה, נעולה, מחניקה. ממנה יש 32 מדרגות, בכוונה הרבה מדרגות שמפרידות בין החוץ, החול, הדחוס - לפנים. ואז, כשנכנסים לבית הכל נפתח, התקרות גבוהות ויש תחושה של קודש ושל חופש.

נכנסים יחפים וזה נותן תחושה נעימה של משהו ארצי מאוד, לא ברמה של רחוב, אלא של שורשים. הנעל היא מחסום. כשאת יחפה, הקשר שלך עם המקום אינטימי יותר. תחושת ביתיות. הנה אני כאן.

"המטבח מינימליסטי כי אני טבעוני, אז אין צורך בבישולים. הדגש הגדול בבית הוא על החלונות. הם גדולים מאוד וכל חלון הוא תמונה שמשקפת דרכה את הנוף פנימה ואת הבית החוצה. כדי לעלות מהמפלס התחתון לעליון, בניתי משהו שהוא בין מדרגות לסולם. השלבים רחוקים מאוד זה מזה כי נעים לי לחשוב שהגוף מתחזק אפילו בזמן השהייה בתוך הבית.

"אין לי רהיטים רגילים. הכל נמוך ואין הפיתוי לשכב על ספה או דברים מהסוג הזה. יש המון כלי מוזיקה בבית, הרבה סלעים ואבנים שהם חלק מהבית הבנוי וגם כאלה שעומדים סתם כך בבית ובחוץ. יש לי צורך באבנים. יש המון פסלים. מבחינתי הם חיים ולכל אחד יש האישיות שלו.

"דאגתי שיהיו חמשת האלמנטים בבית - מים (מזרקה), עץ (רצפות ותקרות בחלק גדול של הבית), אדמה (הגינה) ואוויר, שממלא את מקום המתכת בתפישה ההינדואיסטית ומתבטא בבריזה הקרה והנעימה הנושבת דרך החלונות הרבים. בקיץ לא צריך מזגן. בדרכה של הרוח יש פעמונים שמנגנים מנגינות.

אלמנט האש, זה אני. שמתי המון מראות בבית. הן נותנות אשליה של עוד מרחב ושל מודעות. אין לי כאן שום אפשרות לברוח מהגוף שלי וגם לא מהתנועות שלי וזה הופך לאלמנט מייצב. ומעצב. המראה מכריחה אותי להסתכל על עצמי, ומצד שני, אני יכול גם לשנות את שפת הגוף כי אני שם.

הבית לקח את התפקיד של עיצוב הדייר שלו. מעניין שאנחנו מעצבים בהתחלה את הבית שלנו בצורה מסוימת, לפי החלום שלנו, אבל ברגע שהבית עומד וכל החלומות נמצאים בתוכו, הבית מתחיל לעצב אותך. נוצר דיאלוג מעניין בין הבית לאדם.

"יש בכל הבית בסך הכל שלושה חללים, אבל הוא בנוי על פינות פינות. לכל פינה יש משמעות. זה תלוי במצב הרוח שלי וגם תלוי לאן השמש מגיעה. בכל פעם אני יושב בפינה אחרת. פינה שאני אוהב מאוד היא בחוץ, מול המזרקה. הצמחייה יוצרת כוך ירוק עם מים זורמים. אפשר שם באמת להתחבר לכל ולהיות מחוץ לכל. ובעיקר יש שם שקט.

פינה נוספת היא בגינה שיוצאת מהקומה העליונה. זאת פינת-חוץ שהיא אנטיתזה לפינה הקודמת. יש ממנה תצפית ליער, דרך כל הבית ודרך כל הצמחייה. היא מחברת אותי עם המרחבים. תחושת התמזגות אינסופית כאילו אני כבר לא קיים. פינת מדיטציה.

"פינת הטיפולים היא מתחת לחלון הגדול החצי עגול. יש גם פינת נגינה, פינת אוכל קבועה, פינת אח. פינת השינה היא במקום שאני מטפל, או למעלה. למעלה יש גם פינת טלוויזיה לא מנוצלת ושם נמצא ארון הבגדים, שהוא חשוף לגמרי. בג'קוזי אני משתמש מעט מאוד. עשיתי אותו בשביל מטופלים שלי. בגינה יש 12 עצי-פרי ופינת תבלינים גדולה.

"זה בית שתוכנן לאיש אחד, מתוך ידיעה שאני אגור כאן לבדי. כשיש לי חברה, אני מעדיף שיהיה לה בית משלה. שנהיה גם פה ביחד, אבל שהיא תהיה גם קצת שם. הבית הזה הוא בגד בשבילי. אין בו פרטיות. המקלחון פתוח, הוא לא נמצא בתוך חדר אמבטיה אלא באמצע החלל. אשה שאין לה בעיות של אינטימיות יכולה לחיות פה. אם אשה תרצה לשנות פה משהו, אין לה צ'אנס. ניסו כבר".

"אין. הוא משרת יפה את כל החלומות שלי. אולי אני מצטער טיפונת שהחלל התחתון הוא לא קצת יותר גדול. האדריכל עצר אותי ואמר שזה יהיה קצת מוגזם. אילו הייתי קוסם, לא הייתי רוצה שיהיו בתים צמודים אלי, ויש לי מימין, משמאל ומלמעלה. אבל השלמתי עם זה.

"לא מונחים פה דברים סתמיים. לכל דבר יש משמעות רגשית, היסטוריה אישית: איך כל פריט הגיע לכאן, איך השגתי כל דבר והמשמעות שהפריטים קיבלו כאן. יש יותר מדי דברים יקרים ללבי כאן".

האם יש בבית פינות שאתה לא אוהב? "החלל שבו נמצאת הטלוויזיה, סגור לי מדי. עושה לי קלסטרופוביה".

"בית בשבילי זה אני. הוא משקף אותי. כשבאים אלי הביתה אפשר לראות אותי בלי לראות אותי. דבר שני, זה שורשים. אחרי שנדדתי כל כך הרבה שנים בכל כך הרבה מקומות, בית זאת הצהרה. זה להגיד 'הנה, נטעתי שורשים'. ברגע שאני נודד, אני לא יכול להעמיק בדברים. אני חי מאוד את הרגע ולכן לא משקיע באותו אופן כי קיימת פחות התייחסות קיומית לעתיד.

הנודדים הם לא כאן ולא שם. הם על איזשהו רצף דק מאוד של קיום. בית, כשהבית הוא שלי ובכלל, כשהאדמה היא שלי, נותן לי תחושה של גזע. שמכאן זה אני. אפשר ללכת ימינה, שמאלה, אבל יש לי המקום שלי, הביטחון העצמי שלי. הארמון שלי. כשמעמיקים שורשים, כל היצירה נעשית משמעותית יותר כי זה להשקיע במשהו שהוא 'לנצח'. כאן כל עץ שאני שותל מסמן את מה שהוא ייתן לי בעוד כמה שנים. זאת תחושה חזקה של עוגן.

"והכי נחמד ב'בית' זה לדעת שתמיד יש לאן לחזור. אני נוסע הרבה. הקליניקה שלי היא בכיכר המדינה בתל אביב. היו פעמים שהייתי נוסע וחוזר באמצע היום לאכול כאן (אני לא אוכל בחוץ) ונוסע שוב, רק כדי שתהיה לי התחושה שאני בבית".

"בילדות המוקדמת מאוד היה לנו בית גדול בארגנטינה, אבל ייתכן שהוא רק נראה לי גדול כי הייתי קטן. הבית שלי היום הוא אנטיתזה לכל הבתים שבאו אחריו".