מצועצעים

צעצועים נחשבים בעיני רבים למיקרוקוסמוס של עולם המבוגרים. הדבר בא לידי ביטוי בשחזור ממוזער של חפצים מוכרים מחיי היום-יום שהותאמו לעולם הילדים, דרך עיבוד מיוחד ושימוש בחומרים מתאימים, רכים ולא מזיקים.

ביטוי אחר הוא בגישה שצברה תאוצה לאחרונה בעיצוב חדרי ילדים, שהיו להעתק כמעט מושלם של חדרי ההורים והם בבחינת המשך לסגנון העיצובי של הבית כולו. הסגנון המינימליסטי בהשראה יפנית, למשל, זכה ליישום מוקטן בחדר הילדים. אפשר לראות חדר ילדים שמורכב ממיטה גיאומטרית סגפנית צמודה לרצפה, לידה דרגש לספרים, שטיח נצרים, שולחן כתיבה, כיסא ומנורה, הכל בצבעים טבעיים בגוני החום, האפור והבז’.

זו דוגמה מוקצנת לתפישה שהילד אינו אלא מבוגר קטן, וברור כי ההחלטה על עיצוב החדר שלו נקבעה בידי ההורים ואולי אף בידי מעצב הפנים.

בצד זה מתפתחת תופעה חדשה של עיצוב לילדים על ידי מעצבי-על, כמו האחים קמפנה, קרים ראשיד ודומיהם. התופעה מצביעה על היחס הרציני שזוכה לו עולם הילד בעיצוב העכשווי. לא רק המבוגרים, אלא גם הילדים, שהם כוח קנייה לא מבוטל, זוכים לעיצוב מתוחכם.

מנגד ישנו הפן של המבוגר שאינו חדל לבקש את הילדות, לא מוכן להינתק ממנה ויוצר אתה דיאלוג מנקודת מבטו. האמנות הפלסטית ידעה לתת ביטוי לצורך זה ביצירת סגנון הילד או הסגנון המתיילד, שבו האמן מביע את עצמו בנאיביות, מתוך תקווה להגיע לאמת ולתום הילדותיים שאבדו בדרך לבגרות.

יצירות אמנות בסגנון הזה יצרו בדרך כלל אנטגוניזם אצל הקהל הרחב, המתקשה להתמודד עם הרעיון שמבוגר מקשקש כמו ילד או משתמש בבובות. דווקא העיצוב, השואב השראה מעולם הילדים ומצטעצע, מתקבל בהבנה ובחיוך ואפילו בהערכה.

את המהפך הסגנוני לכיוון המראה הילדותי העליז עשו חברי קבוצת “ממפיס” האיטלקית שנוסדה בתחילת שנות ה-80 ושמה לה למטרה ליצור חפצי ריהוט בעלי הבעה חושנית, אפילו על חשבון התפקוד השימושי. העיצוב של הקבוצה נשען בעיקר על דימויים שיוצרים קשר טוב עם הסביבה.

הצורות, הצבעים והדימויים מעולם החי והרובוטיקה הפכו את המוצרים של ממפיס קרובים לצעצוע מעולם הילדים חסר הגבולות, המרשה לעצמו לשלב צורות וצבעים ללא דין וחשבון. התוצאה מרהיבה בעושר הצורני והצבעוני, שגם שיקף את רצונו של קהל הצרכנים, לאור ההצלחה המסחרית של המוצרים והחיקויים שזכו להם בעולם כולו.

חדירת הפלסטיק לעיצוב השימושי והרחבת השימוש בחומרים פולימריים הגבירו את הפן הילדותי והמצועצע בעיצוב המוצר. האדריכל והמעצב האיטלקי גאיטנו פשה, למשל, מיטיב לנצל חומרים מתועשים אלה, דוגמת פוליאוריטן ושרף, כדי ליצור מוצרים בעלי אופי ספונטני, חושני וחומרי. לא פעם הוא כולל בהם דימויים של פנים אנושיות - דיוקן אישי - מצוירות בפשטות ילדותית.

בטכניקה המיוחדת שפיתח הוא מנצל את תכונות החומר כדי ליצור מוצרים בעלי צורות וצבעים ללא תכנון והשפעה רציונלית בוגרת של המעצב. הוא מאפשר לצבע ולחומר להתערבב באופן טבעי ולקבל צורות חפשיות המוכרות מעולמו הספונטני של הילד.

יותר מכל מזוהה חברת אלסי האיטלקית עם העיצוב המצועצע. משנות ה-80 החלה החברה לפתח מוצרים, בהם כלי אוכל וכלים שימושיים אחרים, בעיקר למטבח, מתוך נטייה מודעת לעולם האגדה והדימוי. המוצר הסופי נע בין צעצוע לילדים למוצר שימושי למבוגרים.

את החיבור עם עולם הילד הגה אלברטו אלסי, מנהל פיתוח המוצרים בחברה. לדבריו, העיצוב מראשיתו הוא סוג של תקשורת: “אם לא הצלחת לתקשר עם הקהל, לרגש אותו, לחוות אתו חוויה מסוג חדש, או חוויה שהוא מכיר ונעים לו לחזור אליה, אז לא עשית את העבודה”. לכן חוזר אלברטו אלסי אל רעיון המשחק, שזו לדעתו נקודת המוצא בעלת המכנה המשותף הרחב ביותר. על פי אלסי, הכל מוביל ל”סיפור מוכר”: מאחר שכולנו שמענו סיפורים בילדותנו, הרי זו צורת התקשורת הבסיסית והרחבה ביותר.

ראשון היה הקומקום של מייקל גרייבס משנת 1985, שבו שילב ציפור עשויה פלסטיק בקצה המשפך שאמורה לשרוק כשהמים רותחים. אחר כך באו מוצרים עגולים ורכים עשויים פלסטיק צבעוני של סטפנו ג’ובנוני משנות ה-90, המעוצבים בהשראת הקומיקס ועולם האגדה. למשל, קופסת ביסקוויטים שעיצב עם ידית בצורת ביסקוויט, או סלסלה ומלחייה בדימוי של חיזרים חביבים.

חולץ הפקקים בדמותה של אשה בשמלה שעיצב אלסנדרו מנדיני היה לאחד המוצרים הפופולריים שמסמלים את החברה, הממשיכה לשמור עד היום על הגבול הדק בין הצעצוע למוצר השימושי למבוגרים.
חברה איטלקית אחרת, מגיס, יוצרת את רוב מוצריה מפלסטיק, וגם אם הם מיועדים למבוגרים, דוגמת כיסא בר, שולחנות, ספריות וכדומה, הרי אופיים ילדותי, מתוק ומצועצע.

בעקבות אלסי ומגיס, מצאו לנכון עוד חברות ומעצבים לצעצע את מוצריהן, בעיקר על ידי עיגול הפינות והצורות הרכות בשילוב צבעוניות בגוני הגלידה. הגדילה לעשות חברת השעונים השווייצרית סווטש. החברה מוציאה בכל עונה סדרות חדשות של שעונים המשלבים פלסטיק צבעוני בתוספת דימויים וציורים המעשירים את המוצר ומוציאים אותו מהקונטקסט השימושי הפשוט אל האופנה הקישוטית והמצועצעת.

באותה רוח יצרה סווטש יחד עם מרצדס את המכונית המזערית “סמרט”. מעבר להיותה פונקציונלית בחיי הכרך הסואנים היא גם מעוצבת כצעצוע נחמד ועליז - מיניאטורה של עולם המבוגרים, שבאמת נוסעת בכביש.

עיסוק בחקירת מושג הילדות והסמלים שצעצועים מייצגים ניכר גם אצל מעצבים ישראלים. המעצב אפי בן בסה יוצר רהיטים בהשראת עולם האגדה המזרחית דוגמת “אלף לילה ולילה”, בעיבוד מודרני.

כיסא המלכות שיצר עשוי יחידת מתכת אחת מכופפת המאחדת את הכתר והגלימה כמושב ומשענת. תרבוש הוא בשבילו השראה לספת המתנה עגולה. הנס ואילנה פלדה מפלסטיק פלוס מרבים לשלב פירות פלסטיק בגופי התאורה ומעניקים לרוב המוצרים שלהם תחושה שנעשו בפינת היצירה בבית הספר. העבודות של מעצב התכשיטים שמוליק ברקאי (המוצגות בגלריה של לימודי ההמשך בבצלאל), משלבות אירוניה תוך כדי חיבור בין שני העולמות, עולם הילד ועולם המבוגר. דוגמה טובה לכך היא הסבון שעליו נעוץ מפרש מפלסטיק (חלק מצעצוע) - אפשר גם להסתבן בו וגם לשחק אתו. או טבעת שבנויה מחישוק מתכת שאליו מחוברים כנפי מטוס צעצוע. גם כאן, כפל המשמעות בתכשיט שמיועד לקישוט הופך דווקא על ידי צירוף חלקי צעצוע למוצר בעל אמירה פוליטית.