יותר ממציא ממעצב

אייל רוזין, ישראלי צעיר המתגורר בגרמניה, חלם פעם להיות מעצב מכוניות ואף עסק בכך במחלקת העיצוב של "אאודי". לימים הפך למעצב של גופי תאורה שמציע את עיצוביו לחברות שונות, ולבעל עסק עצמאי של גופי תאורה המשדרים פונקציונליות והיי-טק.

כשהיה בן 14, הירבה רוזין לשרבט מכוניות במחברות הלימוד שלו. הוא נהג לעטר את מחברות הגיאוגרפיה, התנ"ך והחשבון, בגופים שלמים של מכוניות, וברישומי חלקים שונים: פנסים, טמבונים, שרטוטי חוץ ושרטוטי פנים. לימים, כשכבר סיים את ההשתלמות שלו בבית ספר לעיצוב המוצר בפורדסהיים Pfordsheim, גרמניה, השתלב במחלקת העיצוב של חברת אאודי, והיה חבר בצוות שקבע את צורתו הסופית של האאודי 80, כשהוא עובד בעיקר על עיצוב המודל הראשוני.

מה שקרה לאייל רוזין, ממשיך לקרות, ולדאבון הלב, כנראה גם יקרה לרבים מבוגרי בתי-הספר ומחלקות העיצוב של האקדמיות השונות בישראל. רוזין הוא בוגר בית הספר לחינוך טכנולוגי בחולון. במחזור שלו למדו מעצב המוצר, חגי שבדרון, ששהה שנים רבות באיטליה, אלכס פדואה, שאף הוא היה מעצב מכוניות ושהה שנים אחדות בצרפת. עם סיום לימודיו, החל רוזין לעבוד בישראל: לפני כעשר שנים הוא נטל חלק בעיצוב מכשירי טלפון בעבור תדיראן.

הוא עיצב בעבור החברה מכשירים אלקטרוניים שונים, אבל חיידק המכוניות לא הירפה ממנו גם כששירטט את החוגות של מכשירי הטלפון. הוא חש שהוא חייב לממש את חלום הילדות שליווה ומלווה אותו כל חייו. "הייתי אז בקשר הדוק וטוב עם חברה לחיים שלא רצתה לעזוב את הארץ, וזו הסיבה שנשארתי כאן כמה שנים נוספות. עד שנפלה ההחלטה: הרגשתי שאין בארץ די היצע למה שאני רוצה לעשות, ושאין היכן להשתלם בהיבטים המקצועיים השונים שחסרו לי.

שמעתי על בית הספר בפורדסהיים, שהוא קודם כל בית ספר טוב לעיצוב מכוניות. מלבד זאת מלמדים שם גם תכשיטנות, עיצוב גרפי ואופנה. מגיעים לשם תלמידים מכל רחבי אירופה. התקבלתי ולמדתי שם לתואר משלים בעיצוב רכב. סיימתי את הלימודים, ועברתי לאינגולשטט, עיירה קטנה במרחק של כחצי שעה נסיעה ממינכן, שם נמצאת מחלקת העיצוב של אאודי. במקביל לעבודה על מודל אאודי 80, עבדתי על מודלים אחרים שלבסוף הוחלט לא לבצעם".

"יש הרבה דברים קבועים וידועים מראש בתכנון מכוניות", מסביר רוזין. "יודעים לאיזה פלח שוק מיועדת המכונית, קובעים מראש מהם ממדי המנוע, מרחקים שונים במכונית - פנים וחוץ, את מיקום מוט ההילוכים ועוד. אני עבדתי עם צוות שניסה לשוות לחברה מראה צעיר ודינאמי יותר, אבל לא מהפכני. אסור לעשות מהפכות קופצניות מדי בעיצוב מוצרי יוקרה כמו מכוניות. צריך להיות מעבר הגיוני מדגם לדגם".

אפשר לדבר עם רוזין שעות על חלומו ותחביבו, אבל מכוניות הן לא עיקר עיסוקו בימים אלה. פגשתי אותו בארץ לרגל חנוכת אולם התצוגה לתאורה "קרני תכלת", שם מוצגים גופי התאורה שלו בחלל מיוחד. גופים יפים, מינימליסטיים, שיש בהם הרבה אלמנטים של המצאה לא פחות מאשר של עיצוב. "כך גם אני רואה את עצמי", מאשר רוזין. "ממציא, הרבה יותר ממעצב". הסטודיו שלו נקבע סופית בגרמניה לאחר שפגש עוד בבית הספר את רעייתו, מעצבת תכשיטים.

"כשנכנסתי לתחום של עיצוב גופי תאורה, עיצבתי מנורה בשם Slide לחברה השווייצרית Regent, חברה מובילה מאוד בתחומה. התחלתי להמציא ולעצב מוצרים בתחום התאורה, והייתי מציע אותם ליצרנים שונים. הרבה פעמים הם לא התקבלו, כי הם התחרו במוצרים שכבר היו קיימים בחברה. הגעתי למסקנה שאני חייב לפתח קו משלי, ועסק משלי".

בדיוק אז, ממשיך רוזין, הגיעה אליו הזמנה לעצב פרויקט תאורה לבנין משרדים גדול, ולנהל את הייצור. הוא עמד במשימה, וכך החל להתפתח נושא התאורה, שכיום הוא עוסק בו כמעט בלעדית. הוא מעסיק במשרדו חמישה עובדים, כולל הוא ואשתו, והם יוזמים את העיצובים והתכנונים.

את החלקים השונים של גופי התאורה, המעוצבים על ידו, הוא מייצר במפעלים ובסדנאות שונות מחוץ למשרד, אבל ההרכבה נעשית במשרד. לאחר ההרכבה עוברים הגופים השונים ליטוש, הברקה, גופי האלומיניום עוברים אילגון (אנודייז). "פעם היינו צובעים מנורות שונות, היום אנחנו מעדיפים את החומר בגונו הטבעי", הוא מוסיף.

האני מאמין של אייל רוזין נובע מאהבתו לעולם ההיי-טק יותר מאשר לסגנונות רכים יותר, רומנטיים, ביתיים. הוא מעדיף שלעיצוב שלו יהיה מסר טכני, עדין, קליל, ומאוד פונקציונלי. "אני גם עומד על כך שלפחות במשרדים - יהיה ניצול מרבי של האור שהנורה יכולה להפיק. זה לא כמו בבתים, שלעתים התאורה הקבועה בהם נועדה לאווירה, יותר מאשר להארה. לא מכבר עיצבנו מנורה למשרד, לשטחים גדולים, ש-80 אחוז מהאור שלה מנוצל לתאורה".

לדברי רוזין, המילה האחרונה בתכנון תאורה הוא ה Lighting Managment ; ניהול תאורה, כלומר: לתכנת מראש מתי יידלק האור ומתי הוא ייכבה, ובכך לחסוך ככל שניתן בעלויות, ובה בעת לייצר גופים שיעניקו כמה שיותר אור.

"גם בחומרים עצמם יש התפתחויות חדשות: נכנסו לתעשייה, במיוחד בנושא האהילים, חומרים פלאסטיים בצורת פופ-ארט, וכן חומרים שמחקים חומרים מהעבר - דמויי קלף, דמויי בד וכד’. למעשה, החומר של האהיל יכול להיות אין-סופי כמעט". את הרעיונות החדשים ביותר של עצמו הוא לא חושף, מטבע הדברים, מחשש ריגול תעשייתי והעתקות עוד לפני שהרעיון יצא אל הפועל.

רק לשם הדגמה הוא אומר לי את הדברים הבאים: "לפני יומיים הסתובבתי באולם התצוגה של המטבחים של קסטיאל, וצצו לי כל מיני רעיונות איך אפשר וצריך להוסיף נקודות ואביזרי תאורה במטבח. אני מחזיק בתיק או בכיס פנקס, שבו אני כל הזמן רושם הערות לשיפורים. אני לא רושם רק במלים, כמובן, אלא מלווה אותם בשרטוטים".

לבסוף - איך אפשר להתעלם מהשאלה שעומדת כל הזמן באוויר בשיחה עם ישראלי שקבע את ביתו בגרמניה: איך זה? איך מרגישים עם זה? "גרמניה היא לא מקום קל במיוחד, כי יש תחרות גדולה מאוד, אבל מצד שני יש שם קולגיאליות ונימוס. אם אייצר משהו טוב - יחמיאו לי. אם אבקש עזרה - יתנו לי אותה ברצון. מערכת היחסים עם אנשי הקשר מהתחום הטכנולוגי הינה טובה ונינוחה. איך אני חש שם כיהודי וכישראלי? מה אומר לך - ייתכן שיש בעיה של זרים בחוגים מסוימים, וכמובן - של יהודים ושל ישראלים. בחוגים שבהם אני מסתובב - אין שום בעיה, לא חברתית ולא של אנטישמיות". ועל כך כבר נאמר לא פעם, שהעולם מחולק היום - במקביל למדינות ולמוצאים אתניים - לשכבות רוחב של אנשים העוסקים באותו מקצוע, או שיש להם תחומי עניין משותפים. וכשאלה נפגשים עם אלה - מתמוססים ההבדלים הדתיים, האתניים, וגם שאר הגבולות, כולל דעות קדומות מושרשות".