מחקר בינלאומי חדש של האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (APA) מצביע על הקשר המדאיג בין שהייה ממושכת מול מסכים בגיל הרך לבין בעיות רגשיות והתנהגותיות: דיכאון, חרדה, ויסות רגשי לקוי, תוקפנות וקשיים חברתיים. המעגל ההרסני הזה - שבו שהייה מול המסך מגבירה את הקשיים הרגשיים, שמובילים לעוד שימוש במסכים - הפך בולט אף יותר מאז פרוץ המלחמה, כשילדים מוצאים את עצמם סגורים בבתים ומחפשים נחמה במכשירים הדיגיטליים.
ב"בוגי ווגי" אין אג'נדה עיצובית מסורתית - להפך. בעת הסדנה, החלל מעוצב מתוך מחשבה על חוויית הילד: המראות מכוסות, כדי לעודד תנועה פנימית ולנטרל את הצורך לשפוט מה "יפה" או "נכון"; הרצפה נבחרת בקפידה כדי לאפשר לילדים ליפול ולקום ממנה בביטחון; וכל פריט בחלל - מבד פשוט ועד דלי פלסטיק - הופך לגשר בין הילד לעולם, ומוטיבציה לחקירה תנועתית.
בעידן של סיפוק מיידי ואינטליגנציה מלאכותית, שבו כל פעולה נמדדת לפי תוצאה, הסכנה היא שהילדים יאבדו את הדרך - את הסיפור, את החקירה, את הסקרנות. לכן, כל הצעה חלופית למסך חייבת לכלול תהליך פתוח שמעורר עניין פנימי, כזה שמתרכז ביכולת לנוע, לתהות, לשאול, לבנות, להתחבא, או פשוט להיות.
מבנה השיעור עצמו מהווה "עיצוב פרקטלי" בחלל: הילדים מתחילים במעגל, נעים ומתפרסים בחלל, חוקרים פינות ואז חוזרים למעגל הסיום. "הצורה שבה הילדים נעים בחלל לא פחות חשובה מהאסתטיקה שלו - היא מאפשרת להם לעבור את כל שלבי ההתפתחות של האדם, להרגיש, להתנסות ולשחרר", מסבירה עילאיה שליט, ממייסדות בוגי ווגי.
המסכים שואבים את תשומת הלב של הילדים ומצמצמים את הקשב לגוף, לסביבה ולעולם הדמיון", אומרת הכוריאוגרפית רננה רז, שיחד עם עילאיה שליט יצרה את השיטה. "בוגי ווגי נולד כדי להחזיר לילדים את הקשר לגופם, לאפשר להם לחקור, לשחק ולפתח ביטוי רגשי במרחב בטוח."
לצד הגישה התנועתית, חשוב להבין שגם בבית - ההורים ממלאים תפקיד משמעותי ביצירת המרחב הזה. ייתכן שאין להורים סיכוי ממשי לנצח - כל מאבק נוקשה מידי רק מגביר את הסבל, ולא בהכרח מביא לשינוי. עם זאת, נוכחות, סבלנות והצעת חלופות שמותאמות לעולם הפנימי של הילדים - כן יכולות לעשות הבדל. דווקא בימים של אי ודאות ולחץ - עבור ההורים והילדים כאחד - מציע "בוגי ווגי" מרחב ממוקד ומכיל, שבו הילדים יכולים לנוע, לשחרר רגשות ולהתחבר מחדש לעולם שסביבם.
איך לעצב את הבית כך שילדכם יזוז, יחקור ויתפתח - במקום לשקוע במסכים?
קודם כל, חשוב להדגיש, היופי בבוגי הוא שתמיד יש מקום לתנועה, בכל חלל, גם סלון צפוף מאפשר סוג מסוים של תנועה שחשובה לרפרטואר תנועתי רחב. המרחב שבו הילד שוהה משפיע ישירות על הדרך שבה הוא תופס את גופו ואת העולם, ולכן חשוב לפנות אזורים פתוחים שיאפשרו תנועה חופשית ולא מוגבלת בין רהיטים. במקום להעמיס את החדר באלמנטים שמושכים את המבט למסך, כדאי לאפשר לקרקע להיות מזמינה - שטיחים רכים, מחצלות או רצפה שאפשר ליפול עליה ולקום ממנה בנוחות יוצרים תחושת ביטחון שמעודדת חקירה גופנית. גם החפצים בחדר מקבלים תפקיד חדש - פריטים יומיומיים כמו בד גדול, דלי או בקבוק יכולים להפוך לגשרים בין הילד לעולם שבחוץ ולעורר אפשרויות משחק ותנועה חדשות.
בסופו של דבר, מה מפעיל ילדים באמת? תחושת שליטה, חיבור לאחר, אתגר, סיפור עם מסע. אפשר להציע להם להכין פעילות עבור אחות, בובה, חיית מחמד או אפילו עבור ההורה - וכך להכניס מימד של כוונה ומעורבות. גם ההתנגדות שלהם היא התחלה של תנועה. "בית שמאפשר לנוע בו בחופשיות ולחקור את הגוף נותן לילדים להרגיש שהם יכולים להיות אקטיביים ויצירתיים בעולם, ההיפך מהפאסיביות שמציע המסך השטוח" אומרת עילאיה שליט. "דווקא עכשיו, כשהמסכים הפכו לברירת מחדל, אנחנו מזמינות הורים לחשוב איך המרחב עצמו יכול להפוך לכלי חינוכי."