תמר דגני מחברת חוטי זיכרון וחומר בתערוכה חדשה

תמר דגני, אמנית טקסטיל בת 32 מתל אביב, רגילה לעבוד עם הידיים, אך במקרה שלה מדובר לא רק במיומנות טכנית, אלא בחקירה אמנותית עמוקה. דגני, בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, מתמחה באריגה ידנית ומשלבת בעבודותיה חומרים לא שגרתיים כמו מצופים, חבלי דיג, חלודה ונייר תעשייתי ממוחזר. את אלה היא רותמת לשפה חומרית ששואלת שאלות על זיכרון, תיעוד והתכלות, בעיקר בעולם משתנה.

בימים אלה מסיימת דגני את השתתפותה בתוכנית הרזידנסי של מרכז אדמונד דה רוטשילד, שנמשכה כחמישה חודשים במתחם התחייה 14 בדרום תל אביב. התוכנית נועדה לאפשר ליוצרים נבחרים לפתח פרויקטים אישיים וקבוצתיים תוך ליווי מקצועי, מחקר יצירתי וחיבור למרקם המקומי. במסגרת הרזידנסי התקיים גם פרויקט משותף עם קבוצות ריאליטי ומנרב, בשם "ארכיון חי" שבמהלכו בחרו כל אחד ואחת מהאמניות מבט ייחודי על המבנה או תכונת אופי מסקרנת שלו שדרכה חקרו את מושג הזיכרון, ופיתחו דיאלוג אישי עם 'התחייה 14'.

בפרויקט הקבוצתי, דגני מצאה השראה בסביבת העבודה של בתי הדפוס שבאזור. היא אספה מהם שאריות נייר תעשייתי שיועדו להשלכה, מחזרה אותן ויצרה מהן דפי נייר חדשים, עליהם שילבה טקסטים תיעודיים. התוצאה היא פעולה פיוטית ומעוררת מחשבה, שמבקשת לשאול מה נזכור מהתעשייה המקומית כשזו תיעלם. "יש בזה משהו כמעט מעגלי", אומרת דגני. "אמא שלי עבדה בבתי הדפוס האלה כגרפיקאית בשנות ה־90, והיום אני יוצרת מאותם שאריות."

לצד הפרויקט הקבוצתי, דגני מציגה סדרת עבודות אישיות המבוססות על חומרים מתכלים: חלודה, אינדיגו טבעי, טקסטיל מפורק וחבלי דיג. דרך אריגה ידנית וטכניקות מסורתיות שהיא מפתחת, היא חוקרת את הגבולות שבין דיוק לאימפולס, יציבות ופירוק. "אני לא רק יוצרת, אני גם מתעדת את הסוף של משהו", היא אומרת. "ההתפוררות כאן היא לא קץ, אלא מהות פעילה."

עבודותיה שואבות השראה מן הגוף, מן היומיום ומן הזיכרון, ומחברות בין עבר להווה תוך ניסיון לבנות מחדש את העולם מתוך מה שמתפרק.

העבודות של דגני, האישיות והקבוצתיות, יוצגו בתערוכה מסכמת במתחם התחייה 14 בתל אביב, החל מיום חמישי הקרוב, 10.7.25, ועד 21.7.25. התערוכה מהווה הזמנה להצצה נדירה לסטודיו שלה, ולחקירה אמנותית שנוגעת בחומר, ובעדינות, גם בזיכרון.