כאדריכלית, בעלת דירה וחברת ועד בבניין שיכון ישן ברמת אביב, לא דמיינתי שהכובעים האלה יתמזגו לרגע שבו אצטרך לפעול גם כמתווכת, גם כמובילה קהילתית וגם כאשת מקצוע בזירה של שבר.
כאשר טילים מאיראן פגעו בבניין שלנו והותירו אחריהם נזקים משמעותיים, מצאתי את עצמי לא רק כבעלת דירה שניזוקה, אלא כאדם שיכול, ואולי מוכרח לסייע לבעלי הדירות האחרים ולדיירים עצמם, ברגע של מצוקה עמוקה.
הנזקים היו כבדים: חלונות מנופצים, דלתות שנעקרו, רהיטים שבורים. רוב הדיירים פונו למלונות. אבל הפגיעה המשמעותית ביותר לא הייתה חומרית אלא אנושית. בלבול, חוסר אונים, אי-ודאות. ראיתי אנשים שלא ידעו איך להתחיל להתמודד עם מה שקרה איך מגשרים בין צורך מיידי בשיקום, לבין המורכבות הביורוקרטית של מס רכוש, ביטוחים ואנשי מקצוע.
המצב היה סבוך במיוחד כיוון שרבים מבעלי הדירות אינם מתגוררים במקום. חלקם אנשים מבוגרים, חלקם גרים רחוק או אפילו בחו"ל. במציאות כזו, דיירים פונו והדירות נותרו ללא יד מכוונת.
בשלב הזה, המקצועיות שלי כאדריכלית נכנסה לפעולה. פניתי לאנשי מקצוע שאני סומכת עליהם, קבלן שיפוצים ואיש אלומיניום והצעתי שנעבור יחד בין הדירות הפגועות. המטרה הייתה להעניק לבעלי הדירות הערכת נזק מקצועית, אחידה וברורה, כולל הצעת מחיר, כדי לאפשר להם להניע תהליך שיקום ולהתמודד מול הרשויות במהירות וביעילות.
מהר מאוד התברר שמדובר לא רק בסיור טכני, אלא במפגש אנושי. הדיירים ששהו בדירות, חלקם זוגות צעירים, סטודנטים בתקופת מבחנים, מבוגרים או אנשים עם צרכים רפואיים, קיבלו כתף תומכת, הסבר, יד מלווה. ובעלי הדירות, במקום לרדוף אחרי עשרות קבלנים, קיבלו שירות מסודר שחסך זמן, כסף ובעיקר עצבים.
הדוגמאות מרגשות: בעל דירה מבוגר עם שתי דירות שנפגעו קיבל הצעה מפורטת ביום אחד והגיש בקשה מלאה למס רכוש. בעלים מחו"ל קיבלו סרטונים, מסמכים ותיאום מלא מרחוק. דיירת לאחר ניתוח, שלא יכלה לדאוג לדבר, מצאה מישהי שפשוט הייתה שם בשבילה.
בתוך כל זה הבנתי משהו עמוק: לפעמים, דווקא בשעת משבר, לא המערכות הגדולות מביאות פתרון - אלא האנשים שנמצאים בשטח, שמכירים את הצרכים, שמבינים את הדקויות, שיודעים להניע מהלכים.
כאדריכלית, יש לי את הידע המקצועי. כחברת ועד, את הקשר עם הבניין. וכשכנה שנוכחת במקום, את היכולת להיות שם, פשוט להיות. הרגשתי שזו שליחות.
אבל זה לא נגמר בתיקון. כשעברתי בין הדירות הפגועות, הבחנתי, כמו כל אדריכלית, גם בפוטנציאל. הפגיעה חשפה ליקויים שהיו שם עוד קודם: בידוד לקוי, חלונות ישנים, דלתות רעועות. פתאום יש הזדמנות לא רק לשקם - אלא לשדרג.
אפשר, למשל, להתקין חלונות מבודדים שיפתרו גם רעש מהרחוב. לשפר את תחושת הביטחון עם דלתות איכותיות. גם בפנים, שינוי קטן יכול לחולל מהפך: קיר בצבע אחר, רצפת פרקט פשוטה, פס תאורה זול, מדף עץ עם צמחיה סינתטית. אפילו הדפס או תמונה קטנה יכולים להכניס חיים. זה לא חייב להיות יקר, רק מדויק.
ואם כבר עיצוב, למה לא לחשוב גם על המרחב הציבורי? אולי להוסיף ספסל בכניסה. אולי תאורה נעימה במדרגות. מרחבים שמעודדים מפגש בין שכנים, שגורמים לאנשים להרגיש שייכים. אלה פרטים קטנים - אבל הם יוצרים איכות חיים.
עבורי, זה היה שיעור עמוק, על חוסן. לא רק חוסן מבני, אלא גם חוסן קהילתי. איך חללים יכולים ליצור קשרים. איך עיצוב יכול להיות גשר. ואיך בית הוא לא רק קירות, אלא תחושת שייכות.
השיקום הזה ארך שבועיים לא חודשים. אבל יותר מכך, הוא שיקף מה קורה כשקהילה מתגייסת, כשיש מי שמוביל, כשמישהו פשוט לוקח אחריות. זה מה שהופך בניין לבית, ושכונה לקהילה.
הכותבת היא בעלת משרד לאדריכלות ועיצוב בתים