בימים שבהם החדשות חודרות אל תוך הבית, השגרה נקטעת שוב ושוב, והלב מחפש עוגן - מתברר שהדבר הפשוט והבסיסי ביותר, מרחב אישי בתוך הבית, הופך למשמעותי מתמיד. פעם היינו מדברים על "הבית כמבצר", אבל יותר ויותר אנשים מבינים שהבית הוא לא מקום להתבצר בו, אלא מקום שמזמין אותך לחזור פנימה - לעצמך, למשפחה, לרגע של שקט. בתוך ההבנה הזו הולך ומתחדד הצורך בפינות קטנות של שלווה. פינות רוגע. מרחבים קטנים אך בעלי עוצמה רגשית, שמזכירים לנו איך מרגיש בית באמת.
מעצבת הפנים צביה קזיוף מאמינה שפינות הרוגע בבית אינן פריבילגיה, אלא כלי רגשי לכל דבר. לטענתה, לא תמיד הלקוחות מבקשים אותן, לעיתים אינם יודעים אפילו לבטא את הצורך בהן, אבל כשהן מופיעות בתכנון - הן הופכות לאזור האהוב בבית. אלו לא רק פינות ישיבה, אלא אזורים שמזמינים התכנסות, ריכוך, קשר אינטימי עם הסביבה וגם עם עצמנו. מקום שבו אפשר לקרוא ספר, לשוחח עם ילד, לשתוק עם בן זוג, או פשוט להתעטף.
המיקום של פינות הרוגע משתנה מבית לבית. הן יכולות להיות נישה בחדר שינה, ספסל מתחת לחלון, פינה במעבר צדדי, תוספת קטנה בסלון או אפילו שקע בין קירות שנוצל נכון. פעמים רבות הן נולדות מתוך אילוץ תכנוני שהפך להזדמנות - פינה שנשארה "עודפת" ושודרגה לאזור שהוא הלב הפועם של הבית. קזיוף ממליצה לשלב את הפינות הללו בקרבת אור טבעי, במקומות שבהם מורגש קשר עין עם יתר החללים אך יש תחושת פרטיות עדינה. האיזון בין הנוכחות לשקט הוא חלק מסוד הקסם של הפינות האלה.
עיצוב הפינה הוא חלק בלתי נפרד מתפקודה. השפה החומרית צריכה להיות רכה, עוטפת ומזמינה - ריפודים נעימים, כריות גדולות, בדים טבעיים, צבעוניות רגועה, תאורה עדינה. אלו לא אזורים שמבקשים רהב או גימיקים, אלא אמת פשוטה. ככל שהפינה פחות מתאמצת - כך היא נכונה יותר. לעיתים די בכמה כריות מונחות היטב, מדף עם ספרים ואור שמש זורם כדי ליצור תחושת מקום שיש בו כוונה.
דווקא עכשיו, בתקופה שבה הגבול בין הפנים לחוץ מטושטש, והעולם הציבורי נכנס אל המרחב הפרטי שלנו דרך מסכים ותחושות, הפינות הללו הופכות חיוניות. הן מציעות מרחב שהוא גם יחד וגם לבד, גם אישי וגם נגיש. אפשר לשבת שם שניים בשקט, או להיות לבד מבלי להיסגר. הן נותנות מענה רגשי מדויק לרצון להאט, להירגע, לנשום.
לא מדובר בפינוק, אלא בתגובה עיצובית עמוקה למצב רגשי עכשווי. בתוך בית מלא תפקודים - מטבח, סלון, חדרים - פינת הרוגע אינה עוד חלל, אלא נקודת מיקוד. מקום שמזכיר לבני הבית לעצור לרגע. לשהות. להיות. זו לא פונקציה רשמית, אלא תחושת בית. ולתחושה הזו, אומרת קזיוף, יש כוח גדול. במיוחד עכשיו.