מדינת ישראל עושה בימים אלו מהלכים בקנה מידה היסטורי על אדמת איראן, אך סבב הלחימה שהתפתח כתוצאה מהם חושף מציאות מורכבת. מאות הרקטות שנורו לעבר שטחי ישראל חשפו את השבריריות הקיימת באזורים שמעולם לא נחשבו לחזית ובעיקר את פגיעותם של בני הגיל השלישי.
אותה שבריריות באה לידי ביטוי באופן הבולט ביותר בתנאי המגורים. מבני מגורים רבים של בני הגיל השלישי, שנבנו לפני עשרות שנים, אינם מותאמים לאיומי ההווה. דירות ישנות ללא ממ"דים ולעיתים גם ללא מקלטים מקשות על התגוננות בסיסית בזמן אזעקה. וגם כאשר יש מרחב מוגן בקרבת מקום, הדרך אליו לרוב אינה פשוטה. כאשר כל שנייה חשובה, אפילו צעדים בודדים עלולים להפוך למשוכה. התמונה הזו התחדדה עוד יותר לנגד עינינו עם הנזקים שנגרמו בימים האחרונים למבני מגורים כתוצאה מהירי לעבר העורף.
אבל לא רק התשתיות הפיזיות מקשות על ההתמודדות. בשנה וחצי האחרונות, וביתר שאת בארבעת הימים האחרונים, הבדידות של בני הגיל השלישי הפכה מגורם רגשי לאתגר הישרדותי ממשי. לפי נתוני הלמ"ס, 40% מהקשישים בישראל חיים בגפם. נתון זה מחדד את הסיכון במצבי חירום. רבים אינם שומעים היטב את האזעקות, מתקשים להבין את ההנחיות הדיגיטליות של פיקוד העורף ואינם מצליחים לקבל תמונה ברורה של המצב. כך, הבדידות הופכת מסוגיה חברתית למציאות מסכנת חיים שדורשת מענה מידי.
ההסתגרות בבתים, הנובעת גם מהחשש וגם מההנחיות, מביאה איתה שורה של השלכות בריאותיות. ככל שהאזעקות הופכות לשגרה, רבים מבני הגיל השלישי נאלצים להסתגר ולצמצם תנועה. שגרת החיים משתבשת, מערכת הבריאות עמוסה, והגישה לשירותים בסיסיים כמו רופא או בית מרקחת הופכת למורכבת. שיבושים זמניים בטיפול או תרופות עלולים להוביל להידרדרות בריאותית של ממש.
במקביל, הפגיעה בתפקוד היומיומי מתרחבת גם למישור הנפשי והחברתי. סגירת מוקדי פנאי, ביטול פעילויות קהילתיות וההמלצה לצמצם התקהלויות שאינן חיוניות מגבירים את תחושת הניתוק. הקשרים החברתיים מתרופפים, חיי התרבות והקהילה כמעט נעלמים, והבדידות הופכת לקבועה. כך נחלש גם החוסן האישי, שהוא מרכיב מרכזי בבריאות הכללית.
במצב הזה אי אפשר להסתפק עוד ברמה התיאורטית או במחוות התנדבותיות של רצון טוב. המציאות מחייבת פתרונות של ממש. הקשישים בישראל מוצאים את עצמם שוב ללא מענה, והאתגרים שהוזכרו אינם יכולים להישאר ברמת הכוונה או השיח הציבורי. חייבים להפוך אותם לפעולה.
החדשות הטובות הן שהפתרונות קיימים. ישנם מודלים של מגורים מותאמים לגיל השלישי, שבהם מרחבים מוגנים נגישים, צוותים רפואיים זמינים ותמיכה חברתית פעילה נמצאים תחת קורת גג אחת. במקומות כאלה נוצרת יציבות גם בתוך מציאות מאתגרת, נשמר הרצף הבריאותי והחברתי ונבנית תחושת ביטחון.
החברה הישראלית הוכיחה פעם אחר פעם את יכולתה להתגייס בשעת חירום. כעת לא מדובר עוד בהתגייסות מתוך רצון טוב אלא בבחירה מודעת לשים את הקשישים במקום הראוי להם. הפתרונות קיימים, אך אינם זמינים לכל מי שזקוק להם. ההתגייסות למען אוכלוסיית הגיל השלישי איננה רק ביטוי לסולידריות אלא גם מבחן לעקרונות המוסריים והחברתיים שעליהם המדינה הזו נבנתה.
הדור שבנה את המדינה ראוי ליותר. הוא ראוי להגנה, ליציבות ולתחושת שייכות גם בזמנים הקשים ביותר. זהו רגע שבו החברה הישראלית נבחנת לא רק במעשים אלא גם בערכים שהיא בוחרת להעמיד בראש סדר העדיפויות.
הכותב הוא מנכ"ל רשת הדיור המוגן "עד 120"