"רציתי תערוכה אישית וקולקטיבית", אומרת רוזה יגזאו, שעלתה מאתיופיה בגיל שנתיים והגיעה עם משפחתה לאשדוד בשנת 1999, הישר ממרכז הקליטה. משם, עברו המשפחה להתיישב בשיכוני אזור ג' בעיר. שכונה זו, המאופיינת במרקם עירוני הטרוגני, אכלסה אז וגם כיום קהילות שונות בתכלית - ובראשן הקהילה החרדית (חסידות גור וחסידי הרב ליבוביץ) והקהילה האתיופית, שיושבה במקום בשלהי שנות ה-90 כחלק ממדיניות דיור ייחודית לעולים.
יגזאו, שגדלה במשפחה חרדית ולמדה באולפנא, מספרת כי עם גיוסה לצבא "משהו נפרץ. היום אני לא דתייה". השינוי הדתי הוא רק אפיק אחד במסע הזהות המורכב שלה, הנשען על ההתמודדות היומיומית עם סטריאוטיפים וביקורת חברתית-תרבותית. "הייתה כלפי הקהילה האתיופית כולה המון ביקורת שהם לא יהודים ולא מספיק דתיים. זו הייתה חוויה קשה", היא מתארת, ומציינת גם התמודדות עכשווית עם אפליה, כולל "רדיפה משטרתית, חד משמעית", הנובעת מתפיסות גזעניות.
התערוכה של יגזאו בבית האמנים בירושלים מתמקדת בבחינה ביקורתית של "אדריכלות ילדותה" - את השיכונים המוכרים והשכונה שממנה, כדבריה, "ברחה". באמצעות בחינה זו, היא מנסה להבין את אופני ההתהוות שלה עצמה ושל הקהילה האתיופית. יגזאו רואה במבנים הפיזיים של השיכונים "זרז" למבנים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים, שעיצבו את חייהם של העולים. "שיכנו אותנו במקומות קשים שדורשים התנהלות מסוימת כי יש פשיעה", היא מציינת, מדגישה כיצד התכנון האורבני כפה דינמיקה של הישרדות: "ידעתי איך לדבר במכולת ואיפה לא להסתובב".
האדריכלות המודרניסטית והתכנון הלקוי של השיכונים, שכללו לרוב מבני בטון קובייתיים וחסרי מרחבים קהילתיים מותאמים, תרמו לפירוק המשפחה המורחבת ולבידוד חברתי. "היו אלה מבנים שלא היו מותאמים", אומרת יגזאו. "במעמד סוציו-אקונומי מאוד נמוך - פשע, הטרדות מיניות, ואזורים שהמשטרה לא עוברת שם. אז אין הגנה". הבחירה האדריכלית להציב אוכלוסייה שהגיעה ממרחב טבעי וקהילתי צפוף בתוך "קוביות בטון מערביות", במקום לבנות קהילה תומכת, היא לב ליבה של הביקורת האדריכלית-חברתית שלה.
"אני פריבילגית", מודה יגזאו, "אני יוצרת ויש לי קול ויש לי אופציה לעבד את כל מה שקרה לי". את ה"שליחות" שלה היא מבצעת באמצעות חומרים טבעיים ועבודת כפיים המהווה הצהרה אדריכלית בפני עצמה. "אני עובדת עם אדמה שהיא תערובת בנייה אתיופית מסורתית, המכילה אדמת חרסית, קש מהרפת וחול", היא מסבירה. אלו אותם חומרים שבהם השתמשו הוריה וסביה לבניית בתיהם באתיופיה. בחירה זו מציבה ניגוד חריף בין ארכיטקטורת בתי הבוץ האורגניים והמחוברים לטבע שמהם הגיעה קהילתה, לבין מבני הבטון המנותקים של השיכונים בישראל.
בסיס הפסלים בתערוכה עשוי מחומרים ממוחזרים ממשק הבית, והציורים מצוירים בפיגמנט המופק מאותה תערובת מסורתית. הציורים מתארים סצנות מתוך זיכרונות ילדות וחלומות, ויגזאו מציירת את אותו דימוי שוב ושוב בתקווה שבכל פעם ילך ויתבהר. גוון הדיו, המשתנה מציור לציור, מושפע מהמינרל שאותו היא מוסיפה לפיגמנט.
"בתוך הנוקשות של המבנים, יש את השכונה שמדברת שפה משותפת, ואז המבנים הופכים להיות אנשים", היא מסבירה. הציורים, המכילים פגמנטים של אדמה, משלבים "מצד אחד נאיביות ומצד שני ביקורת ופוליטיקה". כל החומרים נאספו ולא נקנו, והם "אורגניים שנכנסים לפיסול ואז הופכים אותם לאדמה. לעבד אדמה ולעבד רגשות". עבור יגזאו, מעשה היצירה הוא גם מעשה של "בנייה" - בניית זיכרון, בניית זהות ובניית נרטיב מחדש.
יגזאו מנסה להעלות באוב את הסיפורים הפרטיים שאבדו בשיכון, היא כותבת את ההיסטוריה הפרטית והקהילתית שלה כהיסטוריה מפורקת, "מבלי לכסות על האלימות ומבלי לאחות את השבר". זהו מסע עמוק ששורשיו נעוצים בביוגרפיה הפרטית, ומתפשט לסוגיות תרבותיות וחברתיות רחבות יותר הנוגעות למגדר, לגזע ולרב תרבותיות - כולן משתקפות ומועצמות על ידי המרחב הבנוי.
האמנית, המגדירה את הדור שלה כ"פורץ דרך", והיא כיום תושבת חצבה שבערבה התיכונה. מסעה - מילדה שרקמה עם אמה למטרות שימושיות ובנתה באדמה, ועד ליצירה אמנותית המציבה שאלות אדריכליות-חברתיות עמוקות - מציע למתבונן דרך חדשה להבין את הקשר בין אדריכלות, מדיניות וזהות. התערוכה "לבנות שחורות" היא הזמנה מרתקת לבחון את המבנים שבנינו - הן הפיזיים והן המושגיים - ולשאול מיהם ומהם באמת מספרים עלינו כחברה.