לאורך העשור האחרון האמנית מיכל רז (40) זוכה להציג את עבודותיה המרהיבות והאולטרה-צבעוניות בתערוכות ברחבי העולם; מישראל, יוון או גרמניה עד הודו הרחוקה, ובעיקר בלונדון - בה היא מתגוררת ב-9 השנים האחרונות יחד עם בעלה ובתם בת השנה וחצי. היא בעלת תואר ראשון באמנות וחינוך במכללה האקדמית בית ברל, ותואר שני באמנות של בית הספר לאמנות "סלייד" שבלונדון, אשר היווה למעשה את ה-סיבה להחלטה על רילוקיישן אל בירת הממלכה המאוחדת. "כי היה לי ברור שזה לא יקרה בישראל".
תסבירי.
"עם סיום התואר הראשון שלי במדרשה לאמנות, עבדתי בכל מיני מסגרות שקשורות בחינוך ואומנות בארץ. היה לי סטודיו ועשיתי דברים אבל לימודי המשך דגדגו לי. רציתי מאוד לחוות את החוויה הזו של ללמוד בחו"ל, ולונדון תמיד הייתה סוג של חלום מבחינתי. מה גם ותחום התרבות הרבה הרבה יותר קשה בישראל, לעומת במקומות אחרים בעולם, כמו לונדון למשל. היבט נוסף שתרם להחלטה לעבור, עליו אני יכולה להצביע בדיעבד, מתקשר לעובדה שהאומנות שלי היא לא פוליטית, וקשה להיות בישראל אומן שלא עוסק בפוליטיקה. הרגשתי שאין לי כל כך מקום בשיח של האומנות בארץ. אז עברנו, בן זוגי ואני. למדתי בבית ספר מדהים בלונדון, זו הייתה חוויה מהממת של שנתיים, ופשוט נשארנו פה. לקח לי די הרבה זמן לעצור ולומר 'רגע, אוקיי, אז אנחנו לא חוזרים. כרגע אנחנו פה".
לעמוד האינסטגרם של מיכל רז
כאשר מתבוננים בעבודותיה, ניכר כי הן עוסקות בחקירה של פאטרנים (תבניות) תוך כדי ניסיון לקרב בין דו לתלת ממד, בחקירת המתח בין דינמיות לסטטיות, אבל גם בין סדר והגיון לבין כאוס וזליגה (של הצבעים ו/או צורות בינם לבין עצמם). לשאלה מנין ההשראות שלה מגיעות, רז משיבה: "בכל פעם ששואלים אותי על השראה, אני מרגישה שאני צריכה לרענן התשובה מאחר וההשראות שלי מאוד משתנות עם הזמן, בדיוק כפי שהדברים שמעניינים אותי משתנים. הכל מאוד דינמי בפרקטיקה שלי. כמובן שיש רשימת אומנים ואומניות שאני אוהבת והשפיעו עלי, כדוגמת לי קרסנר או הילמה אף קלינט שהיא מדהימה. יעקב מישורי שהיה אמן מדהים (כיום כבר לא יוצר), שגם היה מורה שלי בתואר הראשון במדרשה ומאוד הושפעתי ממנו - גם באופן שבו הוא לימד וגם מעבודותיו. אבל זה לא נעצר שם, מקורות ההשראה שלי מאוד רחבים; זה גם ספרים שאני קוראת ומוזיקה שאני שומעת. אפילו לצאת לרחוב או אל הטבע. כלומר דברים שהם חלק מהיומיום שלי".
זה אומר שאת צריכה להיות בהלך רוח מסוים בשביל להתחיל ליצור? או שזה משהו שאת "מפעילה" בכפתור מתי שרק רוצה/צריכה?
"יש ימים שיקרה יותר בסטודיו, ויש ימים שיקרה פחות. אני צריכה לצרוך הרבה כדי שיהיה לי מה להוציא, אז בימים שפחות זורם או משהו בביטחון מרגיש קצת מעורער - אני אנצל את הזמן ליותר מחקר וקריאה למשל. לרוב אני צריכה שתהיה מוזיקה בסטודיו. הטעם שלי סופר אקלקטי ומגוון, מוזיקה במהותה זו השראה עצומה עבורי וממש מפעילה אותי, אפילו ברמת התנועות של הגוף. ולפרקים, כשמרגישה שאני דווקא צריכה מרחב ניטרלי, אז פשוט לא מאזינה לכלום".
את יוצרת כל הזמן ובשוטף? כלומר גם כשאין דדליין כלשהו שמתדפק על דלתך?
"כן. לא משנה אם יש או אין דדליין/תערוכה בפתח - אני הולכת לסטודיו שלי שנמצא אגב מחוץ לבית, עבורי ההפרדה הזו מאוד טובה (אם כי גם לעבודה מהבית יש יתרונות). מאחר והעבודות שלי מאוד תהליכיות הן גם לוקחות זמן".
בתהליך היצירה שלך - את מתחילה מהצבעים? או דווקא מהפאטרנים, מהצורות?
"יש כמה ערוצים בהן אני פועלת, בעצם לכל סדרה יש דינמיקה קצת שונה. אבל בגדול, אפשר להגיד שאני מתחילה בפאטרן. זה בעיקר בולט כשמתבוננים בעבודות שלי בחיים האמיתיים, שאז ניתן להתרשם מהריבוד ומהשכבתיות, לראות את השקיפויות ואת הטקסטורות השונות".
ואיך את מחליטה מתי לעצור? מתי העבודה גמורה מבחינתך?
"שם יש לי אתגר, באמת בגלל האופן שבו אני עובדת. לפעמים אני לא יודעת מתי לעצור ואומרת לעצמי כזה 'אוי, הייתי צריכה לעצור קודם', סוג של מתגעגעת לשלב שכבר לא יחזור. זה גם מאוד תלוי בסגנון של העבודה שעל הפרק. כרגע למשל אני עובדת על עבודות לשתי תערוכות שונות כלומר יש לי דדליינים, אז אני לא יכולה לרשות לעצמי להתבחבש עוד ועוד. כשאני מגיעה למצב שאני מרוצה מהעבודה אני עוצרת, אך כנראה שאם היה לי עוד זמן הייתי ממשיכה. ולהיפך, קרה לי ששמתי ציור בצד ולאחר כמה חודשים חזרתי אליו. בשל האופן שבו העבודות שלי בנויות - אין להן סוף בעצם. הרעיון הזה של הריבוד יכול להימשך כל הזמן. אני כן מנסה להגיע למצב בו מה שניכר בעבודה היא החקירה הזו של מערכת היחסים בין סדר לכאוס, בין משהו פרטיקולרי למשהו אוניברסלי, בין משהו מוגדר למשהו לא-מוגדר".
יודעת לשים את האצבע על למה זה כל כך מעסיק אותך? - כל הקצוות והניגודים הללו שאין להם סוף.
"זו שאלה שנוגעת בכל מיני אספקטים אישיים. אבל בגדול אני יכולה לומר שעניין הדואליות - גם בחוויה האישית של כל אחד מאיתנו כבני אדם בעולם, וגם בחוויה אוניברסלית של איך העולם הזה עובד - זה משהו שמאוד מאוד מעסיק אותי ומעניין אותי. בין אם זה חשיפה לעומת הסתרה, או ניגודים שקשורים בצבעוניות, משהו קבוע ומשהו זמני, סדר וכאוס. הניסיון שלי לגעת במקומות האלה מגיע, נראה לי, מהרצון ליצור איזושהי חוויה יותר אינטואיטיבית בשביל הצופה - כלומר הסיפור קיים, אבל לא ניתן לראות אותו בשלמותו, ואז בעצם הצופה הופך להיות חלק פעיל בתהליך הזה של פענוח המפות המאוד מאוד עמוסות האלה (שהן העבודות שלי); הוא מתחיל לנווט בתוך עצמו, דרך זיכרונות, נרטיבים אישיים שהוא מחזיק, של תרבות ושל דימויים שנוגעים לעולמות הפופ (משהו שגם מאוד נוכח בעבודותיי)".
יכול להיות שבדרך הזו את גם "שומרת" על עצמך? כי את נותנת לצופה לפענח/להבין/להחליט בעצמו במה הוא צופה, את לא "לוקחת אחריות" מה שנקרא על מה הוא יקבל מהחוויה.
"זה מעניין מה שאת אומרת. אני חושבת שברגע שהיצירה בחוץ (וזה לא משנה כרגע אם הדברים שאני עושה הם באמת מופשטים יותר ולכן ניתן לפרשם בשלל אופנים) - הכוח כבר נמצא אצל הצופה. בעצם המשמעות שהצופה יטעין בתוך העבודה זה מה שיהיה. כך או כך, פרשנות היא תמיד תלוית הקשר תרבותי ותלוית מצב תודעה אישי, שזה גם נושאים שנורא מעניינים אותי, ואני מנסה לאתגר את זה כשבעצם אני עובדת כל הזמן על הגבול בין משהו מוכר למשהו לא מוכר, זה מזכיר צורה אבל אז היא נשברת. הרעיון הזה של לפרק ולחבר מחדש לתוך קומפוזיציות שיש בהן הרבה עושר ויזואלי - זה מה שמפעיל אותי".
השמות שאת בוחרת לעבודות - עד כמה הן חלק משמעותי מהיצירה שלך?
"הטייטלים הם חלק מאוד חשוב מהעבודה. כפי שאמרתי מוזיקה מפעילה אותי, אז לפעמים הכותר יהיה שם של שיר או משפט מתוכו. אני מרגישה שהכותרות שאני נותנת לעבודות מוסיפות מעין פתח לתוך עולמי. גם אם זה מייצר פתאום טיפה יותר בלבול (לעומת מה שרואים)".
אמנם בשנים האחרונות ציור הוא "הבית שלה", כהגדרתה, אך רז עוסקת בעוד שלל מדיות ותחומים משיקים/לא משיקים; "בין אם זה אינסטליישנים (מיצבים - יצירות המתייחסות לחלל שבו הן מוצבות, ט"א), קצת עבודות וידאו, קצת עבודות סאונד" היא מתארת, "כמו גם שיתופי פעולה עם אמנים שעושים דברים שונים. ובתוך הפרקטיקה של הציור אני עושה גם קולאז' וגם רישום".
אפרופו שיתופי פעולה. מעבר לתערוכות בהן את מציגה סולו, את גם משתתפת דרך קבע בתערוכות קבוצתיות. אצלי משום מה התקבעה הדעה כי, אמנים נוטים להיות סוליסטיים וככאלה הם שואפים (חייבים) להיות בפרונט - אני מבינה שלא כך הדבר אצלך?
"אני מאוד אוהבת, ומאוד בעד, לעשות דברים ביחד. עבורי זה סופר חשוב וממש חלק מהעשייה שלי. בין אם זה ליזום תערוכות עם עוד אמנים, או ליצור עבודות במשותף עם אחרים. אני כל כך אוהבת את האפשרויות האין-סופיות שנוצרות כשעובדים ביחד. לדוגמא, לפני כמה שנים עשיתי סרט (מעין וידאו ארט) עם חבר שהוא אמן וידאו - שנינו היינו על הרעיונות, אני הבאתי את האסתטיקה והוא את כל האספקט הטכני. בתוך כך, נוצר משהו שבחיים לא יכולתי לעשות לבד. ואם אני חוזרת לנושא של להציג עבודות בקבוצה; אז הדינמיקה שם בהחלט מאוד שונה מאשר בתערוכת יחיד, אבל עדין אני מקבלת מזה המון. אני חושבת שברגע שעבודות (של אמנים שונים) מוצבות בחלל אחת לצד השנייה, נוצר איזשהו דיאלוג המציע פתח להמון דברים.. להשראה, לדרכי מחשבה חדשות. העבודות גם מאירות אחת את השנייה בזווית קצת אחרת, מה שרק מעשיר את החוויה. ברור שכל אחד רוצה לקבל הכרה, תשומת לב ואהבה מהצופים, אבל אני לא רואה איפה זה מתנגש עם לעשות דברים ביחד. אני מגיעה לזה מהמקום של "We rise by lifting others", משפט שאני מאוד מתחברת אליו - ביחד באמת אפשר להרים האחת את השני. אולי אני קצת נאיבית, אבל אני מאמינה שאמנות היא דרך לתת משהו, לתת אהבה החוצה, לכן בוחרת להיות עסוקה יותר בזה מאשר ב'מה אני מקבלת'. מאוד מאמינה בנתינה הזו".
בימים אלה רז עובדת על שתי תערוכות קבוצתיות בהן היא מתעתדת להציג. "הראשונה עוסקת בנושא של אימהות ויצירה, ובשינויים שמתרחשים שם - תערוכה שהיא תולדה של שיתוף פעולה ביני לבין שתי אמניות נוספות שהתחלנו לגלגל את הרעיון וזה קיבל צורה. אציג לצד אומניות מדהימות, מרביתן מלונדון, שנמצאות בשלבים שונים של אימהות ואשר יוצרות בשלל מדיומים ודיסציפלינות - אז זה גם פיסול וגם ציור וגם אינסטליישן. הולך להיות מאוד מגניב. אגב אם דיברנו קודם על השראות, אז כרגע בעודי יוצרת את סדרת העבודות לתערוכה הזו, אני קוראת ספר מדהים (שהוא חצי סיפור אישי וחצי מדעי) בשם "Matrescence", שנכתב על ידי סופרת אנגליה בשם לוסי ג'ונס ומדבר בדיוק על הדבר הזה: על הטרנספורמציה שאישה עוברת, בשלל היבטים, בתהליך הפיכתה לאם".
"והתערוכה השנייה קצת יותר קטנה, גם עם קבוצת אמנים, שתקרה באפריל" היא ממשיכה לתאר, "תערוכה שעוסקת בדינמיקה בין השלם לחלקיו (אוצרת אותה תמרה אדמוני), שבוחנת כיצד ניתן לתת לחלקים שונים משמעות, אבל אז כשהם הופכים להיות משהו שלם מתקבלת משמעות אחרת. גם זה מאוד מתחבר לכל מה שאני עושה".
העובדה שמרבית התערוכות והפרויקטים בהם את לוקחת חלק בשנים האחרונות מתקיימים בבריטניה בכלל ובלונדון בפרט, זו העדפה או בחירה מודעת שלך?
"זה קרה מכוח האינרציה מאחר ואני באמת חיה פה. הייתי מאוד שמחה להציג בישראל, במהלך השנים גם היו מספר ניסיונות או דיאלוגים מול גלריות, אבל דברים לא יצאו אל הפועל. אבל זה משהו שמאוד הייתי רוצה לעשות. בסוף את יודעת ישראל זה הבית שלי, זה המקום שבו המשפחה שלי נמצאת והחברים המאוד קרובים שלי נמצאים, אז לגמרי הייתי רוצה לייצר איזושהי סיטואציה שבה האומנות שלי היא גם וגם, ולא רק כאן בלונדון. אני מקווה שזה עוד יקרה".
איך זה להיות אמנית ישראלית שפועלת בעולם בזמנים מורכבים אלה? והאם הזהות/הלאום שלך זה משהו שאת בכלל מניחה על השולחן?
"כן זה אחד הדברים הראשונים שיודעים עלי, כמובן תלוי מה רמת השיח ועם מי אני מדברת. אם זו היכרות מקצועית? - אז בוודאי, זה משהו שאני כמובן לא מסתירה. אנחנו אכן חיים ופועלים בזמנים מורכבים, ושדה האומנות היא תמיד החזית הראשונה לכל תנועת הקינסול בגדול (תרבות הביטול, ט"א). אני חייבת לציין שבאופן אישי לא חוויתי שום דבר שעשוי להתפרש כרצון לבטל אותי או למנוע השתתפותי בשל הרקע שלי, ממש ממש לא. החברים הטובים שלי פה (שאינם ישראלים) תמיד היו מאוד רגישים למצב ונתנו לי את כל התמיכה והאהבה בכל סיטואציה. כשהיו פה הפגנות ענק בלונדון, זה דברים שקורים במרכז העיר ולא חוויתי את זה על בשרי. ראיתי את זה פה ושם בחדשות אבל שוב, בתוך הבועה הקטנה והבטוחה שאנחנו חיים בה לא נתקלתי בשום דבר שלא היה לי נעים".
לחזור להתגורר בארץ זה משהו שנמצא במחשבות או בתוכניות העתידיות שלך?
"אני חיה את היומיום וזה המקום שלי כרגע. אנחנו פה בלונדון כבר כמעט עשור, זה המון זמן. עצוב לי קצת לומר את זה, אבל במיוחד אחרי ה-7 באוקטובר מרגיש שאין כל כך לאן לחזור. אני לא רואה איך אני יכולה לקיים חיים בישראל שיתנו לי את האפשרויות שיש לי כאן. בין אם זה לנהל איזושהי שגרה נטולת סטרס (עד כמה שניתן כמובן, ברור שסטרס נוכח בחיים של כולנו). יחד עם זאת, יש גם הרבה חסרונות בלהיות רחוקה, הרחק מהמשפחה ומהחברים, זה לא פשוט וזה מצער. אבל בתוך המאזן של הדברים, כרגע יותר נכון לנו להיות כאן - שהבת שלי תוכל להתחנך פה ולקבל את הדבר המדהים הזה שהוא לונדון, הרב-תרבותיות הזו שמתקיימת זו בצד זו ובסבבה יחסית, אז זה משהו שמאוד הייתי רוצה שהיא תחווה בחייה. לצערי זה לא מתקיים בישראל בשום צורה".
אם יש משהו אחד שאת מקווה שאנשים יראו או ירגישו כשהם ניצבים מול עבודה שלך - מה זה יהיה?
"שהצופה יחווה גילוי, יחווה פיענוח. בעבודותיי יש ריבוי שכבות, רבדים ואלמנטים שמתנגשים אבל גם מייצרים איזושהי הרמוניה, והייתי מאוד רוצה שהצופה ייכנס לתוך זה וירגיש את זה. לחבר אותו למקומות בתוך עצמו, לזיכרונות שלו, לחוויות שלו, לסיפורים שלו, לאן זה לוקח אותו. וכמובן שיש כל מיני רפרנסים תרבותיים שאני אוהבת שנזכרים בהם כשמתבוננים על העבודות, למשל כשאני משתמשת בדימויים ואז גם הומור נכנס לשם. אני לא רוצה שזה ישמע כאילו אני מרימה לעצמי יותר מדי, אבל אני תמיד מרגישה שאני פועלת מתוך איזשהו אקט של נדיבות. גם באופן בו העבודה נעשית - מדובר בהמון עבודה ואפשר לראות את זה, זו ממש עבודה של הידיים, באופן אפילו מעט אובססיבי. אז התקווה שלי בגדול היא שהצופה יתעטף בתוך איזושהי חוויה, ושזו (החוויה) תחבר אותו למשהו, לעולם שבחוץ ולעולם שבפנים".
