זמן הוא דבר מתעתע. אי שם ב-2007, רוב התגובות לערב הפצ'ה קוצ'ה—פורמט יפני שבו יוצרות ויוצרים מציגים את עבודתם במשך שש דקות וארבעים שניות בלבד—היו בסגנון: איך אפשר בכלל להציג משהו בפרק זמן קצר כל כך? הרי זה משטח ומרדד, מפשט ומנמיך. ארבע מאות שניות זה כל כך מעט.
כמעט 18 שנה חלפו, והעולם השתנה לבלי הכר. שש דקות וארבעים שניות הפכו לנצח במונחי דור האלפא. היום שואלים: למי יש סבלנות להקשיב למישהו כל כך הרבה זמן?
אבל כאמור, זמן הוא דבר מתעתע. ארבע מאות שניות יכולות להרגיש כנצח, בדיוק כפי שהן עשויות לחלוף כהרף עין.
ערב הפצ'ה קוצ'ה ה-25 בפתח, וחוגג 18 שנה לערב הראשון. זהו רגע טוב להתבונן אחורה על הדרך שעשינו יחד, ואחת הדרכים לעשות זאת היא דרך שפת המיתוג של הפצ'ה קוצ'ה.
ב-2007 לא קראנו לזה "מיתוג". גם לא היה סושיאל, או יוטיוב, או טלפון חכם. אם רצית לקדם אירוע, עמדו לרשותך שתי דרכים בלבד: להדפיס פליירים ולפרסם ב"עכבר העיר".
לכן פניתי לאחד המציגים המיועדים לערב הראשון—המעצב ירון שין, הידוע בשם הבמה "ג'ובוי"—וביקשתי: "תעשה לנו פלייר?" זה היה בפגישה ראשונה בבר שכבר כנראה לא קיים.
אז הוא עשה. ואז גם לערב השני. והשלישי. והרביעי. וכך, במשך 17 ערבי פצ'ה קוצ'ה שונים.
מהפלייר הראשון, ג'ובוי הצליח ללכוד את רוח האירוע—even לפני שהיה ממש אירוע. הוא תרגם את האנרגיה היצירתית, הפרועה, המגוונת ומעוררת ההשראה של הפצ'ה קוצ'ה לצורות, צבעים וקומפוזיציות. את הפחד מהעמידה על הבמה והדיוק בזמנים הוא ייצג בגולגולת. סביבה מוקמו אמצעי הקרנה והקלטה, ישנים וחדשים. ובצד—גברת אחת, עם רעיון בקצה עט (או אולי סמן לייזר?).
ג'ובוי עשה עבודה כל כך טובה, שגם היום—18 שנה אחרי—העיצוב ההוא עדיין נראה עכשווי, רענן ומדויק בדיוק כמו ביום שבו נוצר. שיתוף הפעולה איתו הלך וצמח, ובכל אירוע ניסינו יחד לאתגר את גבולות הדמיון. הרגע שבו ג'ובוי חשף בפני הצוות את העיצוב החדש היה תמיד מרגש, מסעיר, ואף פעם לא צפוי. מקורות ההשראה היו מגוונים, ותמיד היה סיפור שממנו הכול התחיל—ציור של הבן שלו, מגזיני "בורדה" ישנים, ועוד.
גם הטכניקות השתנו: קולאז'ים, איורים, צילומים. לכל אירוע הייתה שפה ויזואלית ייחודית, אבל מתוך המגוון והעושר העיצובי נולדה שפת פצ'ה ברורה ומזוהה. הרוח הפצ'אית הייתה שם תמיד.
השנים חלפו, "עכבר העיר" נסגר, הפרינט דעך, הטכנולוגיה השתלטה, ואנחנו המשכנו להשתעשע בהרפתקאות נוספות. בפצ'ה התשיעי, למשל, ג'ובוי יצר עיצוב תלת-ממדי—או יותר נכון, 2.75 ממד, כי בכל זאת, התקציב היה מוגבל. כדי לחוות את הפלא, כל צופה קיבל משקפי תלת-ממד (פילטר כחול ואדום, ששודכו ידנית).
בהמשך, הפוסטרים הפכו לאנימטיביים, וחבילת העיצוב כללה גם סרטונים ומרצ'נדייז—כמו פרויקט טי-שירטס מיוחד בשיתוף פעולה עם שורת אמנים ומעצבים מצוינים.
בפצ'ה קוצ'ה 18 נכנסה לתמונה המעצבת דניאל ויינברג (כי הגיע הזמן להתחדש, ולתת ליוצרת נוספת לשחק במגרש המשחקים הוויזואלי של הפצ'ה). דניאל, שעומדת מאחורי מותג האופנה המצליח sorry, הביאה איתה קו גרפי חדש שבו מודרניזם מהמאה הקודמת מתערבב בהשראות עכשוויות מעולמות המוזיקה והאופנה. הסגנון החדש התאפיין בניסיונות טיפוגרפיים בשלוש שפות ובפלטה צבעונית מובהקת לכל פצ'ה. גם איתה יצרנו מהדורת חולצות מוגבלת—חפשו באי-ביי, אולי תמצאו פריט אספנות.
לכבוד חגיגות חצי היובל, הציעה דניאל ליצור מחווה גרפית לעיצובים הקודמים של ג'ובוי. חדי העין יזהו בפוסטר החדש את מד הזווית מהפצ'ה השני, את שלוליות הצבע מהפוסטר של פצ'ה שלוש, ויש גם רמז קטן להפתעה באירוע הקרוב—אבל על זה לא נעשה כאן ספוילר.
משימה נוספת שהוטלה על דניאל השנה הייתה עיצוב אתר הבית החדש של הפצ'ה קוצ'ה. האתר הפך לארכיון חי ונושם של תרבות ישראלית, עם למעלה מ-200 מצגות של כל משתתפי הפצ'ה לדורותיהם (ועדיין מחפשים את ההקלטות של חמשת האירועים הראשונים—מזכירה שלא היו אז מצלמות דיגיטליות...).
בסמוך למועד האירוע, האתר הוא המקום לרכישת כרטיסים וקבלת אינפורמציה. אבל בשאר ימות השנה, מדובר במאגר עשיר בו אפשר לצפות במשך שעות ביצירה ישראלית משובחת, ולגלות אוצרות נדירים—כמו המופע הראשון של האחיות חיים (שלימים הפכו ללהקת WA-A), או דקה מסקרנת מתוך פרויקט אנימציה סודי של דוד פולונסקי (הסרט "ואלס עם באשיר").
כמו הפצ'ה עצמו, שמטרתו להציב את היוצרים והיצירה בפרונט, כך גם האתר: עיצוב נקי במוצהר, בצבעוניות נייטרלית, פונקציונלי ונגיש—מצע שקט שמקבל את החיות והצבע מהתכנים עצמם.
הזמן באמת מתעתע. כל כך הרבה קרה מאז הפצ'ה הראשון—אצלנו ובעולם כולו. אבל כשמתבוננים בעבודת העיצוב לאורך השנים, מפתיע לגלות עד כמה כל עיצוב נותר רלוונטי, עכשווי ומדויק.
האושר הגדול שלנו בפצ'ה קוצ'ה הוא הזכות לעבוד עם אנשים מוכשרים ומעוררי השראה—על הבמה ומאחוריה. זאת הזדמנות להודות להם, ולאחל לכולנו עוד הרבה שנים של עשייה משותפת, שמובלת תמיד על ידי אהבה גדולה—לאמנות ולאנשים שעושים אותה.
ושכולם יחזרו כבר, כי די.
ענת ספרן אוצרת ומנחה את הפצ'ה קוצ'ה יחד עם איתי מאוטנר.
