הכול התחיל מסדק מרגיז שהופיע על קיר הסלון שלי, מעל הספה הדו-מושבית שעליה אני מבלה שעות ארוכות בקריאה ובכתיבה. בהתחלה ניסיתי להתעלם ממנו. אבל ככל שהימים חלפו, כך גם התרחב הסדק, הקילופים בצדדיו נתנו לו מראה של רעידת אדמה בהתהוות, ומדי פעם הייתי תופסת את עצמי בודקת אם לא נוספו לו סדקים קטנים נוספים, כמו רשת קורי עכביש שמתפשטת באטיות.
האשמתי את המלחמה. אולי הרעידות מהפיצוצים הגיעו עד אליי? אולי בכלל החות'ים מעורבים? אחר כך תהיתי אם מדובר באיזה כוח מסתורי שפועל בבניינים חדשים - מין חוק טבע סמוי שבו קירות נבנים במהירות שיא, אבל ברגע שהשליכט מתייבש, הם כבר מתחילים להתפרק בקצב כמעט זהה. אבל אף אחת מהתיאוריות האלה לא עזרה. הסדק נותר על כנו, מציץ אליי במבט אילם של ליקוי אסתטי.
הפתרון הפשוט ביותר היה לתלות מעליו תמונה. החלטתי שזה מה שנעשה, ובדמוקרטיה ביתית למופת (שבה "כי ככה החלטתי" הוא הטיעון המנצח), הרשיתי לשאר בני המשפחה להשתתף בבחירה. ואז גיליתי משהו מדהים: להסכים על תמונה אחת זו משימה בלתי אפשרית!
הילדים פסלו כל ציור אבסטרקטי בטענה שזה "סתם קשקוש". בעלי, לעומת זאת, פסל כל תמונה עם דמויות אנושיות כי "זה מרגיש כאילו מישהו מסתכל עליי". רק בני הצעיר הציע פתרון יצירתי במיוחד - לתלות את צעיף בית"ר שלו לאורך קו השבר הסורי-אפריקאי שהתפתל על הקיר, וכך להוציא מהבעיה משהו שאפשר גם לנופף בו במגרש.
כשהמשפחה סוף-סוף הצליחה להגיע להסכמה, הם בחרו דווקא ביצירות מקוריות של פרידה קאלו או קלוד מונה. יצירות מופת, לא פחות! היות ולא תכננתי להוציא מיליוני דולרים על הסתרת הסדק, כי תכלס כבר יהיה זול יותר לעבור דירה, הסברתי להם שאפשר לבחור ציור של קלוד מונה, אבל הוא לא חייב להיות ה-ציור המקורי.
וזה היה הרגע שבו נפל לי האסימון. אם יצירת אמנות אחת יכולה להיות שווה מיליונים או כמעט שום דבר, זה בדיוק הפער שיכול להיות כר פורה לספר המתח הבא שלי.
איך מזייפים יצירות אמנות?
משם, הדרך לתחקיר עמוק ומסחרר הייתה קצרה. נשאבתי לתוך חור שחור של מידע: צפיתי בדוקומנטריים על זייפנים מבריקים, קראתי על שיטות חשיפה של זיופים, חקרתי טכניקות מעבדה לזיהוי צבעים ובדים, ולמדתי שיש אמנות גם בזיוף עצמו.
כי הנה הסוד: אם תנסו לזייף יצירה מפורסמת שתלויה במוזיאון, ברור שיתפסו אתכם מיד. אבל אם תבחרו ציור אבוד - כזה שתועד בקטלוגים ישנים אך לא נראה עשרות שנים - המשחק משתנה. זיוף טוב מספיק, ושיש לו תיעוד עם "היסטוריה" אמינה (מה שנקרא בעולם האמנות פרובננס), יש סיכוי טוב שייחשב לאותנטי ויהיה שווה מיליונים.
אבל זה לא כזה פשוט
זייפן מקצועי חייב להיות קודם כול צייר וירטואוז. גם אם יש לו כישרון יוצא דופן, עליו להכיר כל פרט קטן בטכניקות של האמן שאותו הוא מחקה. והוא לא יכול סתם לקחת קנווס חדש ולצייר עליו - מעבדות פורנזיות יחשפו את התרמית בשניות.
לכן, זייפנים חכמים קונים ציורים ישנים, כאלה שנעשו בתקופה שהם רוצים לזייף. הם מסירים בזהירות את הציור המקורי בעזרת חומרים כימיים, ומקבלים קנווס אמיתי בן מאות שנים. אחר כך, הם משתמשים בפיגמנטים שהוכנו בשיטות היסטוריות, כדי שההרכב הכימי יתאים בדיוק לתקופה. מי שישים לב לכל הפרטים הקטנים יוכל להצליח ולהפיק זיוף מוצלח שיבלבל גם את המומחים הגדולים ביותר בתחום.
אבל השלב הכי מסובך? לזייף את ההיסטוריה של הציור
אבל אין די בציור מוצלח. שכן גם אם הציור עובר את כל בדיקות המעבדה, עדיין צריך להוכיח שרשרת בעלות אמינה. היכן הוא היה? מי החזיק בו? איפה הוא הוצג?
זייפנים יצירתיים במיוחד ממציאים תעודות מכירה ישנות, מזייפים צוואות, ואפילו מביימים תמונות משפחתיות שבהן "הציור האבוד" נראה תלוי על הקיר מאחורי הסבתא-רבתא. לא אחת ציורים כאלו התקבלו כמקוריים, הוערכו ונמכרו בעשרות אלפי יורו. תארו לעצמכם את האכזבה כשהתברר שהסבתא-רבתא המדוברת הייתה בעצם אשתו של הזייפן בתחפושת תקופתית, מצולמת במצלמה עתיקה כדי להשלים את האשליה.
הטעות שהפילה את נסיך הזייפנים
אחד הסיפורים המרתקים ביותר על עולם הזיופים הוא זה של וולפגנג בלטראצ'י, שנחשב לאחד הזייפנים המוצלחים ביותר בהיסטוריה. במשך עשרות שנים, הוא יצר יצירות בסגנונם של אמנים מפורסמים, אך לא העתיק ציורים קיימים - במקום זאת, הוא "מצא" ציורים אבודים, כאלה שתועדו בקטלוגים אך איש לא ידע היכן הם. הוא צייר אותם מאפס בכישרון רב, תוך שימוש בקנווסים ישנים ובפיגמנטים שיוצרו בשיטות מסורתיות. את אשתו הוא צילם באותן תמונות משפחתיות מבוימות, כשהציורים שזייף תלויים מאחוריה.
אבל בסופו של דבר, כמו בכל תרמית, היה פרט אחד קטן שחשף הכול. בשנת 2008, ציור שיוחס לאמן הבלגי היינריך קמפנדונק ונמכר ב-2.8 מיליון יורו, נשלח לבדיקה מעמיקה. בבדיקות מעבדה, נמצא שהציור הכיל פיגמנט Titanium White—, חומר שלא היה קיים לפני שנות ה-20 של המאה ה-20, בעוד שהציור היה אמור להיות משנת 1914.
זה היה סימן ברור לכך שבלטראצ'י השתמש בחומר מודרני לציור "ישן". אבל זה לא היה הרמז היחיד—בדיקות נוספות חשפו שתוויות ישנות שהוצמדו לציורים היו מזויפות. אחת מהן אף הכילה כתמי קפה, שבלטראצ'י הוסיף במכוון כדי לגרום לה להיראות ישנה יותר. בנוסף, הדבק ששימש להדבקת התווית הכיל חומרים פלסטיים מודרניים, והמסמרים שחיברו את הקנווס למסגרת היו חדשים לחלוטין.
לאחר שהצטברו מספיק ראיות, הרשויות עצרו את בלטראצ'י בשנת 2010, והוא נידון לשש שנות מאסר—אך שוחרר לאחר שלוש שנים בלבד. היום הוא כבר לא עוסק בזיופים, אלא מוכר ציורים מקוריים משלו, שהפכו בעצמם לפריטי אספנות מבוקשים.
ומה קורה היום?
עם כניסת הבינה המלאכותית, המלחמה בזיופים עלתה רמה. כיום, אלגוריתמים סורקים כל סנטימטר בציור, מזהים סימנים מיקרוסקופיים של אופן משיכת המכחול, בוחנים את כמות הקרינה שספג הקנווס (שיכולה אפילו לחשוף אם היה חשוף לפצצות האטום של מלחמת העולם השנייה), ומסוגלים לזהות עקבות שעווה - עדות לכך שהציור נעשה לאור נרות, כמו ביצירות מקוריות מהמאה ה-17.
הבדיקות משתכללות כל הזמן, וגם הזייפנים. אלא שלא משנה כמה מתוחכם הזיוף, תמיד יהיה סדק קטן שעלול לחשוף את האמת.
ועדיין… הסדק בקיר נשאר
הספר שלי, "מוצג בספק", כבר יצא לאור. זהו מותחן משפטי שמתרחש בעולם זיופי האמנות. עולם שבו האמת נזילה, ההיסטוריה נכתבת מחדש, ושקר טוב יכול להפוך לנכס של מיליונים. נתי כץ, החוקרת שבראתי בספריי, מוצאת את עצמה נגררת לתוך פרשת זיוף מסחררת, שבה כל פרט - מהקנווס ועד ליצירה שמאחוריו - יכריע גורלות.
נכון לכתיבת שורות אלו עדיין לא קנינו תמונה שתסתיר את הסדק. אני עדיין יושבת על הספה, מביטה בו ותוהה: יש לי את כל הידע איך לזייף יצירת אמנות מושלמת, רק חבל שאין לי שום כישרון ציור.
אריאלה נקר היא סופרת ועורכת דין. ספרה הראשון, "המתחזה", זכה בפרס והפך לסדרה; כעת רואה אור ספרה השלישי - "מוצג בספק", בהוצאת הספרים החדשה 'יצירה עברית'. הפעם, גיבורת הספר נתי כץ, חוקרת תעלומת זיוף שמסעירה את סצנת האמנות. לספר הזה הוקלטה גרסה רב-קולית לאודיו, ובה לקחו חלק לא פחות מאשר 30 שחקנים ושחקניות לחוויית האזנה שעוד לא הייתה כמוה.