בקיץ האחרון הייתי ברזידנסי מרגש בפרובנס בצרפת. ההחלטה לנסוע הייתה קשה. כי הארץ שלי הייתה במלחמה. מצד אחד, הרצון להתרחק מהכל, לנשום אוויר צח ולהטעין מצברים היה עז. מצד שני, הרגשתי אשמה עמוקה. איך אפשר ליהנות מחופשה בזמן שאחרים סובלים? בסופו של דבר, הבנתי שגם לי מגיע רגע של נחת, רגע שבו אוכל להתמקד בעצמי ובחזרה לשגרה.
השדות הפרובנסים, בוהקים בצבעי לילך וסגול, היו ניגוד מוחלט למציאות שנותרה מאחור. בין שדות החיטה המתנדנדים ברוח הכפרים הקטנים והציוריים, ריחות הלבנדר, טעמי הגבינות המקומיות, הנוף המרהיב. מצאתי מפלט זמני מהרעש ומאי הוודאות.
היו רגעים מרגשים שלא נשכחים, אחד הרגעים היפים כשראיתי תרנגולת לבנה קוראים לה "ביאנקה", עומדת על מדרגות עם רקע שחור, נוצותיה זוהרות. היא מביטה סביבה בעיניים שחורות, כאילו סוקרת את הנוף הכפרי הפסטורלי. ביאנקה הלבנה היא יותר מסתם עוף. היא סמל לטוהר, לחופש ולשינוי. צבעה הלבן מזכיר לנו את הבוקר החדש, את ההתחלה מחדש ואת האפשרות לשינוי. היא ניצבת על המדרגות השחורות, כאילו עומדת על סף עולם חדש, מוכנה לצאת ולהתמודד עם כל אתגר.
הניגוד בין הלבן לשחור יוצר תמונה חזקה ומרשימה. הלבן מייצג את הטוהר והחופש, והשחור מייצג את האדמה, את השורשים ואת העבר. ביאנקה הלבנה עומדת על סף שני העולמות הללו, מוכנה להתחיל פרק חדש בחייה.
הפרחים הצבעוניים המקיפים את התרנגולת מוסיפים לתמונה שמחה וחיות. הם מייצגים את השפע והיופי של הטבע, את האפשרות לצמוח ולהתפתח. פתאום נזכרתי בפתגם אצלנו האומר, "האישה כמו התרנגולת, היא לא יכולה להסתובב מחוץ לסביבה שלה". אבל ביאנקה מפרובאנס הייתה אחרת, יותר חופשיה והצבעים מאוד עזים.
ביאנקה הייתה יפה מאוד. היא הייתה לבנה כמו שלג, ועמדה על מדרגות שחורות. היא נראתה כמו ציור. הייתה שונה ממה שאני מכירה בבית. בבית, התרנגולות שלנו היו קטנות יותר ופחות צבעוניות. הן היו גם יותר פחדניות. ביאנקה הייתה גדולה יותר ולבנה. היא הייתה גם יותר בטוחה בעצמה.
ביאנקה הייתה חופשייה. היא יכלה ללכת לאן שהיא רצתה. היא יכלה לאכול כל מה שהיא רצתה. היא יכלה להיות עם כל מי שהיא רצתה. התרנגולות בבית שלנו לא יכלו לעשות את זה. הן היו כלואות בחצר. התרנגולת והאישה הן שתי דמויות חזקות ומרשימות. שתיהן מייצגות את החיים, את הטבע ואת הקשר בין האדם לסביבתו.
התמונה של ביאנקה, היא הזמנה לחשוב מחדש על המקום שלנו בעולם. היא מזכירה לנו שאנחנו מסוגלים לשנות את חיינו, להגשים את החלומות שלנו ולעשות את העולם למקום טוב יותר.
הצבעים בפרובנס היו מאוד עזים. השמים היו כחולים עמוקים. הדשא היה ירוק עז. הפרחים היו צבעוניים מאוד. הצבעים היו כל כך עזים שהרגשתי שאני נמצאת בעולם אחר.
הטיול שלי לפרובנס היה מרגש מאוד. ראיתי דברים שלא ראיתי מעולם. פגשתי אנשים שלא פגשתי מעולם. אכלתי דברים שלא אכלתי מעולם. אבל הדבר המרגש ביותר היה לראות את התרנגולת הלבנה (ביאנקה) משוטטת חופשיה. היא הייתה סמל לחופש ולצבע. היא הייתה סמל ליופי ולטבע.
פרובנס לימדה אותי הרבה על עצמי. בין הכרמים והשדות, מצאתי זמן לחשוב על החיים, על המוות, ועל מקומי בעולם. המלחמה בארץ הזכירה לי את החשיבות של כל רגע, של כל חיבוק, של כל שיחה. חזרתי הביתה אדם אחר, חזקה יותר, מודעת יותר. למרות הקושי, אני שמחה על החוויה הזו.
אמירה זיאן מתייחסת בצילום מבוים לנושאים הנוגעים לזהות חברתית-תרבותית בחברה הדרוזית ולסוגיה המגדרית-נשית במציאות הסובבת אותה. עבודותיה מבטאות מחד גיסא רצון לשמור על המסורת ועל תחושת השייכות, ומאידך גיסא רצון לפרוץ את מחסום הדיכוי. צבעי השחור והלבן, המאפיינים את תצלומיה, מנסחים בהם מערך של ניגודים. הרקע השחור מרמז על מסתורין, על סוד נסתר, על תחושת אינסוף, ובה בשעה מתפקד גם כבמה ריקה, שעליה משחק בתפקיד ראשי הקצף הלבן כביטוי לטוהר ולניקיון - נושאים הנוכחים בעוצמה רבה בחיי נשים בחברה הדרוזית. ערך הניקיון טומן בחובו היבטים מורכבים: ניקיון הוא מלאכתה של האישה ונתפס כסמן של מעמד חברתי, אך גם קשור לתחום האישי-אינטימי, ומסמל טהרה ושמירה על כבוד המשפחה, כמצופה מאישה. בעבודה גדולת ממדים נראות רגלי אישה מטפסות מעלה אל קצהו של גרם מדרגות שטוף קצף לבן, כמו מבקשות להתעלות מעל סד הלחצים והציפיות שמבטא הקצף. לצדה שלושה תצלומים, המתעדים תרנגולת לבנה משוטטת על גרם מדרגות דומה, ובהם מתייחסת זיאן לפתגם נפוץ בחברה הדרוזית: "האישה, בדומה לתרנגולת, לא יכולה לשוטט מחוץ לסביבתה הביתית". את התרנגולת ביאנקה פגשה זיאן בעת שהות אמן בפרובאנס, כשהיא משוטטת חופשיה, ונרעשה מזרותה, מיופייה ומן החירות שהפגינה.
אמירה זיאן תיקח חלק בתערוכה במוסררה בית הספר לאמנות ולחברה ע"ש נגר - ויקטוריה. התערוכה במסגרת פוטופואטיקה: מיזם בן 13 שנים המחבר בין אמנות להגות והפעם בהשראת ספרו של סמי מיכאל. רחוב שבטי ישראל 22, קומה 4, ירושלים. משתתפים: שני אביבי, אניסה אשקר, ליאור גריידי, נגה גרינברג, אמבר דוק, אמירה זיאן, טל שוחט. אוצרת: רווית הררי.