מעצב הפנים עומר טל בן 45, מתראיין בדרכו לצפון, שם הוא משרת במילואים פעילים ממש ברצף מאז ה-7 באוקטובר. הוא קצין משאבי האנוש של אוגדה 91, דואג לטיפול באנשים.
את דרכו לצפון הוא עושה מביתו במכבים, שם הוא גר עם אשתו הדס ושני ילדיו מזה 4 שנים. ולשם עברו לאחר "שליחות" של 4 שנים בבסיס מחנה רמון, מתוקף עבודתה של אשתו הדס, כקב"נית בצבא.
"במקור רציתי להיות וטרינר. גדלתי במושב, שם היו לנו הרבה מאוד בעלי חיים. סוסים, חתולים, ותרנגולות, לא משק חקלאי, גדלתי לעולם החי. לצד זה, עסקתי תמיד באמנות. האמנות הייתה חלק משמעותי בילדות, אם זה חוגי יצירה, פיסול, ציור, למדתי אצל דוד וקשטיין, צייר יחסית מפורסם. העמקתי את הלימודים בכל מיני טכניקות, בתיכון למד בתיכון לאמנויות בתל אביב. חשבתי שזה מסלול חיי. בדיעבד הבנתי שהיכולת לראות תלת מימד ומרחב ולצקת דברים, ברמה שהייתי מפתיע את ההורים כילד, ומסדר את הסלון מחדש, הופך את הבית. תמיד התגובות היו חיוביות.
"בתיכון לאמנויות זנחתי את רעיון הוטרינריה וחשבתי ללמוד אדריכלות עם דגש על בצלאל. השירות הצבאי עשה CUT, הפסקתי ליצור, הגעתי ליחידה לוחמת וכל כולי נכנסתי לזה. אני אדם די טוטאלי. יצאתי לקצונה".
כקצין צעיר הוא ניגש למבחנים בבצלאל, ביחד עם חברה מהתיכון: "התקבלתי. במקביל לכך גם בצבא ביקשו שאשאר. וכך קרה שבחרתי את המסלול הצבאי. במהלך הזמן בצלאל נכנסה לתיקייה שמורה. בגיל 29 פתאום חלה נקודת מפנה והבנתי שאני צריך לבחור - האם להיות איש צבא בטווח הארוך. הבנתי שאני לא רוצה להיות איש צבא. בכל זאת לאחר שנים רבות שעסקתי וטיפלתי באנשים, הבנתי שאני רוצה להמשיך לטפל באנשים. עברתי לבאר שבע ולמדתי פסיכולוגיה סיימתי תואר ראשון. פרק משמעותי במי שאני היום. 8 שנים ניהלתי פנימייה בדרום לילדים עם בעיות רגשיות ונפשיות עמוקות".
השנים עם הפנימייה גרמו לו להתקרב חזרה לעולם האמנות, למקורות: "למדתי עיצוב פנים במשך 3 שנים. סיימתי לימודים, והתחלתי לעבוד בעסק שגם מעצב וגם מבצע. גם נכנסתי לעולם התכנון והביצוע. נגעתי בחומרים, הבנתי את הפער שיש בין התיאוריה לבין הפרקטיקה והיום יום. לאחר שנתיים בגיל 35 החלטתי לפתוח סטודיו משלי. שם הסטודיו עומר טל, הבנתי שנכון שהעסק ייקרא מי שאני. פה הכול מתחיל להתחבר. שאלתי את עצמי איך אני מעצב. תוך כדי שאני מעצב תהיתי, איך מקבלים החלטות בעיצוב. איך בוחרים קונספט".
"היו ברורים לי מספר דברים. העבודה שלי כמטפל בנוער גרמה לי להקשיב לאנשים. מצאתי את עצמי מאוד מקשיב. זה היה טבעי. לי היה ברור שאם אני צריך להקשיב, יש פה שני ביטויים, הקשבה במקביל גם לעצמי לתהליך שאני עובר תוך כדי העיצוב וגם ללקוחות שלי. הבנתי שהם לא יודעים להציג מה הם רוצים. הבנתי שבית מודרני למשפחה הוא לא מספיק. בית מודרני בקווים נקיים זה משפט מאוד פשטני. משפחה מביאה איתה המון תוכן ואני צריך לעזור לה להציג את הדברים. הבנתי שלי יש את הצורך לביטוי אמנותי. הבנתי שאני מסתכל על מרחב בצורה שאני מפרק אותה לחומרים, לצבעוניות. הבנתי שגם משפחה שלא מגיעה מעולם העסקי והמסרים המסחריים, אני יכול להשתמש בכלי של STORY DESIGN גם למשפחה".
מה זה אומר?
"אני לוקח את הסיפור של המשפחה, את המהות שלה, ונותן לה ביטוי במרחב. תוך שאני רואה את הצרכים היומיומיים שלהם, את הצרכים שלהם בהוויית היומיום. יצירת מפגשים, אינטימיות, בית זה לא רק מקום יפה. לייצר סביבות חיים קטנות בתוך הבית. כשהילדים משחקים וההורים יכולים לדבר (ולו 5 דקות) להסתכל גם לזה ולראות את הצורך הזה ולתת לו מענה וכל זה שידבר בדמותה של משפחה. זה כל כך רחב כי לעצב למשפחה ובעיקר בתחילת דרכי , לא הגיעו פרוייקטים עתירי תקציב, ועדין לעשות את זה בהתאמה לתקציב ולא לקחת את המשפחה למקומות 'קשים', גם זה חלק מראיית האחר והלקוח".
בתחילת הדרך, הוא מספר, מצא את עצמו בקונפליקטים מול הלקוח. "אני רציתי שיהיה לו יפה. מה שיפה בעיני לאו דווקא יפה בעיני הלקוח. לפעמים זה הביא אותי לקונפליקטים בצורה ישירה ולפעמים נשארו אצלי בבטן. הבנתי שברגע שאני מחבר את הלקוחות לסיפור של עצמם ומנגיש להם את הסיפור, הם מתחברים לזה וברגע שיש את זה נורא ברורה בחירת החומרים, הרהיטים וכו', הבחירות הופכות להיות מדויקות. היכולת להנגיש תוך כדי התהליך הפכה להיות מאוד נעימה לכל הצדדים. אני מקבל את זה כפידבק דווקא מהספקים שלי שהפכו להיות סוג של צוות. הם אומרים 'טוב הלקוחות שלך כאלה חמודים ותמיד כיף'. הפרויקט הופך להיות נעים וזה לא מובן מאליו , כי אלו פרויקטים שבקלות עלולים להתחרבש.
"הלקוחות שלי הם יהיו אנשים שלא מחפשים את השופוני ומתחברים לאמנות וקצת מחוברים לעצמם. הם אוהבים את החפרנות הזאת ואת הslow design שאינו מתיימר ללחוץ על כפתור. זה תהליך משותף של עבודת צוות. הופכים להיות חברים וחושבים על הדברים ביחד. אלה סוג הלקוחות שלי. היום הם הלקוחות שחשוב להם הפרטים הקטנים. איכות החיים. חשוב להם שזה יהיה איכותי. אני לא אוהב לעשות העתק - הדבק. להעתיק דברים. כל פרויקט נראה אחרת. אני רוצה לחשוב, אבל כולם חמים".
"אני אוהב להמציא וליצור. יש לי ספק תאורה שיכול לפרוח איתי ולהמציא גוף תאורה. אני לאו דווקא משתמש במוצרי מדף, אלא הרבה פעמים פונה לספקים שיודעים ויכולים לייצר ולתכנן מוצר חדש. וכל זה חשוב לי לא להתפשר על הפרקטיקה והיום יום. ארון צריך להיות נגיש. ידית נוחה. מטבח עובד שיודע להתנקות טוב. חומרים עמידים גם כאלו שמתיישנים בצורה יפה. על זה אני לא מתפשר.
"בימים אלה פשוט עצרתי את העבודה. אני יודע שאם קוראים לי אני בא. זה ערך שגדלתי עליו. רוב הלקוחות קיבלו את זה בהבנה רבה. אנשים מבינים ותומכים. כרגע אני 100% מהזמן נמצא בצבא. מתוך תקווה שהמלחמה תסתיים, החטופים יחזרו ונוכל לחזור לחיים נורמליים. אני מאמין שהמצב יסתיים. עכשיו היח"צ ואיש הדיגיטל שלי, אתם הדופק של העסק".