המרכז לאמנות דיגיטלית הוזמן בפעם השנייה ברציפות לאצור תערוכה חדשה במסגרת הביאנלה ה-15 בגוונגג'ו - דרום קוריאה. הביאנלה צפויה לארח השנה מעל חצי מיליון מבקרים ותכלול אוצרים ומומחים בינלאומיים נחשבים. בתערוכה מציגים אמנים עכשוויים מישראל עבודות חדשות וקיימות במגוון מדיומים.
הביאנלה בגוונגג'ו הינה הוותיקה באסיה ואחת החשובות בעולם והשנה צפויה להיות הגדולה ביותר שהייתה עד היום. האוצר הראשי של הביאנלה, ניקולא בוריו, הוא אחד האוצרים הנחשבים והמוכרים בעולם. שיתוף הפעולה בין המוסדות התגבש בשלוש שנים האחרונות ומתוכנן להמשיך ולהתפתח בשנים הבאות בפרויקטים שיחברו בין אמנים ממקומות שונים בעולם.
אמנים משתתפים: תנועה ציבורית, אנה ווילד וניר שאולוף, אמיר יציב, גיא שגיא, יעל פרנק, מוטי מזרחי, מאיר טאטי. התערוכה מתקיימת בתמיכתם הנדיבה של קרן דניאל הווארד, ארטיס, פיליפ ומוריאל ברמן, מפעל הפיס, ארטפורט תל אביב, סטרטסיס ואוניברסיטת צ'וסאן בגוונגג'ו.
מאז הקמתה ב- 1995, הביאנלה בגוונגג'ו התפתחה כפלטפורמה בינלאומית מרכזית לאמנות עכשווית ושיתופי פעולה בין-תרבותיים. לצד תערוכה מרכזית מוצגים השנה מעל 30 ביתנים בינלאומיים ברחבי העיר. התערוכה של המרכז לאמנות דיגיטלית תתקיים בחלל האמנות MIRO ותציג עבודות בוידאו, מיצב, פיסול וסדרת מופעי פרפורמנס במשך שלושת חודשי הביאנלה.
אודי אדלמן, אוצר התערוכה ומנהל המרכז לאמנות דיגיטלית: 'שיתוף הפעולה של המרכז עם הביאנלה בגוונגג'ו נרקם בשלוש שנים האחרונות מתוך רצון ההדדי ללמוד ולמצא מחוזות חדשים לפעולת האמנות. זו הזדמנות מיוחדת לפעול במקום איתו יש לנו היכרות כל כך מוגבלת. התערוכה המוצגת במסגרת הביאנלה היא הזדמנות משמעותית ליצירת קשרים לאמנים מישראל במזרח אסיה. זהו צעד נוסף בשיתוף הפעולה בין המוסדות הצפוי להתפתח לעבודה משותפת של אמנים מדרום קוריאה, מישראל וממקומות אחרים במהלך השנים הקרובות.'
השאלה "איך אנחנו נעשים?" מניחה את הימצאותם של כוחות חיצוניים הפועלים עלינו ומעצבים אותנו. זאת בניגוד או השלמה לצורות של ארגון וכינון העצמי שנתפס פנימי וסינגולרי לעיתים רבות. השאלה הזו מסמנת אפשרות, אם לא הכרח, של חוסר שליטה ופסיביות ביחס לממשות שלנו, והיא מזמינה בירור לגבי המבנים המגדירים את צורתנו וגבולותינו עבור עצמנו ועבור הסביבה. היא גם מסמנת את צורת הריבוי של ההיעשות - "אנחנו" נעשים, כפרטים וכקבוצות גם יחד. "אנחנו", נעשים דרך השפה שאנחנו לומדים מרגע היולדנו, המושגים של המקום והזמן שבו אנחנו חיים מתגבשים דרך ההיסטוריה, סיפורי העם, ההמנונים, והמיתוסים; דרך סמלים וצורות הטעונים במשמעות תרבותית ולאומית; דרך טקסים ממלכתיים ומחוות גוף; דרך האמנות והתרבות ה"מסורתית" אותה קיבלנו בירושה, הצלילים, הדימויים, ריחות התבשלים. אנחנו נעשים בכל רגע נתון, אנחנו נעשים באופן מתמשך ותמידי.
במהלך המאה העשרים רעיון העצמי וכיננו תפס מקום מרכזי במחשבה התיאורטית ובמובנים רבים יצר לראשונה את הסובייקט האנושי כפי שאנחנו תופסים אותו כיום, דרך פסיכואנליזה ומבנה הנפש הפרוידיאני, ודרך זרמים של מרקסיזם ואקזיסטנציאליזם, אנתרופולוגיה ותיאוריות ביקורתיות שונות. כל אלה מציעים אפיונים שונים למבנה התודעה, הנפש והזהות העצמית, ולהיווצרותן.
באופן דומה, ההיעשות כמושג שואבת גם היא את צורתה ממקורות ידע שונים' והיא מכנסת רעיונות שונים בדבר הצורות הנתפסות והבלתי נתפסות של ההתעצבות עצמה. אפיון עקרוני של ההיעשות היא התמשכותה לאורך זמן - לא כתהליך של שינוי ומעבר ממצב אחד ולאחר, אלא השפעה חוזרת ונשנית, מאינספור מקורות, שמעצבת את העצמי. לעיתים, כך נדמה, מתעוררת התנגדות מול מלאכת העיצוב, לעיתים היא מתקבלת בברכה במקום שבו יש צורך, כך או אחרת היא יוצרת שכבות על שכבות של הגיון ורשת קשרים להגיונות אחרים.
ובכל זאת, פעולת העשייה היא גם פנימית, ולפיכך אפשר שהיא גם מכילה את עצם ההתנגדות להיעשות, או מעמידה מקורות שונים בתוכה במאבק אחד מול האחר. היא לא מאפשרת להיעשות להיעצר ולהתקבע, ההיעשות לעולם לא עוצרת או נגמרת. ההיעשות היא חווית "אני" ו"אנחנו", אי אפשר לחמוק ממנה מפני שהיא כל מה שאנחנו נעשים, בכל רגע נתון.
אוסף העבודות בתערוכה נטוע בתוך הקשרים שונים של תפיסות אלה ומציע התבוננות ברגעים קונקרטיים ותרבותיים של פעולת המנגנונים ובניית העצמי. העבודות בתערוכה בוחנות את השפעת ההיסטוריה ותצורות הזיכרון הלאומי; תרבות ומיתוסים מכוננים; סימבוליזם ונרטיבים של התפתחות; הסובייקט האנושי ופוסט אנושי; שמאניזם וטקסיות; ורוחות הרפאים המתקיימות בין העצמי לבין העולם. הן מזמינות את הצופה לזהות את הפעולות הקטנות והגדולות על העצמי, ולהתבונן בעצמו.
הקונקרטיות שבסביבה התרבותית של היוצרים, כפי שהיא עולה מתוך העבודות, חושפת בעת ובעונה אחת את האופנים הכלליים שמכוננים מבני יסוד דומים בתרבויות וקהילות שונות, פרוטוטיפים (prototypes) ומנגנונים החוזרים על עצמם בכינונם של סובייקטים אנושיים במקומות מרוחקים ושונים. החוויה האנושית של היעשות מתקיימת דרך הלשון המקומית, התרבות ומנגנוני הכוח וההשפעה הפוליטיים במרחב הספציפי ובקשרים הקהילתיים-לאומיים. עם זאת, ההיעשות מזמינה את זיהויה של שפה משותפת יסודית יותר, אוניברסאלית, בין בני תרבויות שנדמה שאין בינן כמעט דבר מוכר, ומזמינה, במובן זה, שיחה חדשה דרך שפה זו.
אודי אדלמן הוא המנהל והאוצר הראשי של המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. המנהל המייסד של המכון לנוכחות הציבור והעורך הראשי של מערב - כתב עת לאמנות ותרבות. אוצר משימת Rakia בתחנת החלל הבינלאומית (ISS) 2022. בין התערוכות והפרויקטים שאצר ניתן למנות היסטוריות (2013) בנושא 'אמנות התערבותית היסטורית'; מדינה<כרוניקה (2013-2014) על היסטוריה בכיכרות ציבוריות; HeLa: Formations of Human Existence (2014) על המצב הפוסט-אנושי; Akcja PRL (2015) פסטיבל ההופעות לפעולה ציבורית, ורשה; טרילוגיית אנדרטה/פעולה (2016-2018); ממה עשויות אנדרטאות (2017), הביאנלה ה-11 בקובנה, ליטא; ציורי קיר (2019); מי בא אחרינו (2021), אירוע אמנות רב-תחומי שנתי; אור לאומות, מופע יחיד של יעל ברתנא (2023). מחקריו עוסקים לא פעם בהיסטוריה באמנות, אנדרטאות ופעולה במרחב הציבורי, מבקרי טכנולוגיה, מחקר אמנותי ושיתוף פעולה בין מחשבה אקדמית לפרקטיקות אמנותיות.
המרכז לאמנות דיגיטלית הוא מרכז לאמנות עכשווית העוסק בתחום המחקר והאמנות. המרכז מחבר בין אמנות, חברה וטכנולוגיה, בוחן את יחסי הגומלין בין התחומים הללו ומנסח אותם מחדש.
גלית אילת הקימה את המרכז בשנת 2001 בחולון, ישראל, כמוסד אמנות אלטרנטיבי פורץ דרך עם אג'נדה ביקורתית, פוליטית וחברתית שהייתה ביתם של מדיומים חדשים של אמנות ושיתופי פעולה. מאז ובמשך 23 השנים האחרונות, המרכז לאמנות דיגיטלית מהווה מרחב לאמנות ציבורית המטיל ספק תמידי במקומם של מוסדות האמנות בחברה בה הם פועלים ובוחן ללא לאות את הקשר בין אמנות לחברה והסוגיות הפוליטיות והחברתיות העולות מתוך האמנות. מפגש ביניהם.