דגל מניפים בניצחון ומורידים בשעת יגון. מתעטפים בו ומתווכחים עליו. הוא מסמל גבול ומבטיח איחוד. כשהוא מתנופף, הוא מבטא רעיונות כתובים לצד מחשבות, חומר ורוח.
התערוכות הקבוצתיות רבות המשתתפים והמקומות "בין שחיקה לתקווה" מציגות יצירות אמנות שנוצרו מדגלי ישראל שנשחקו ונשכחו ומבטאת את רחשי הלב הקולקטיביים בחודשים האחרונים מאז ה-7 באוקטובר, הנעים בין ייאוש ותקווה.
התערוכות, הבוחנות את כוחה של האמנות לרפא ולאחות בהקשרים מורכבים, יוצגו במספר מקומות בארץ ביניהם טרמינל העיצוב בבית ים, הסטודיו הפתוח של יערה ביפו והמבשלה לאומנויות הקרמיקה בטבעון וכל ההכנסות ממכירת היצירות יועברו כתרומה למטה משפחות החטופים.
הרעיון לתערוכה נולד בערבה, למראה שורה של דגלי ישראל מתנופפים ברוח המדברית, שחוקים ובלים. בדרכה לערבה, בה מתגוררים מפונים מעוטף עזה, זיהתה האוצרת והאמנית חנה רוטשילד את עוצמת הביטוי הרגשי של הדגלים השחוקים שראתה בנסיעתה בכביש 90 בערבה התיכונה - הדגלים שהו רעננים ומתנוססים, קצוותיהם התפוררו עם הזמן, צבעם הועם וחורים התגלו בהם. עדויות אלו לבלאי הקיום הן גם עדויות לעומק שהם נושאים עימם ולמשקל אחריותם.
לאחר חיפוש, רוטשילד יצרה קשר עם יונתן רותם- מי שאחראי לתליית והורדת הדגלים לאורך כביש הערבה. רותם סיפר שיש בידיו אלפי דגלים שנשחקו ברוחות המדבר, אותם הוא מסיר ומחליף כל שישה שבועות.
רוטשילד ליקטה את הדגלים בסבלנות ובאהבה לאורך זמן כדי לאפשר ליוצרים ויוצרות להפיח בהם חיים חדשים. במובן מסויים, אלו אינן יצירות בתוליות, אלה שרידים של סיבולת אשר קיבלו חיים חדשים.
כמאה אמנים ואמניות נענו לקריאה לתת ביטוי אישי ופרשנות חדשה למשמעות הדגל השחוק, ובכך ליצוק סיפור חדש בכל דגל. העיצוב המוכר של מגן דוד במרכז ושני פסים כחולים בצידיו, הנושא עימו מאות שנות היסטוריה עמוקה, עוד לפני שנבחר לדגל מדינת ישראל, פורק והורכב בקומפוזיציות, במרקמים ובצבעים חדשים, המבטאים צמיחה, שיוני והגדרה מחדש. האמנים משתמשים בטכניקות ומדיומים מגוונים: צילום, מיצג, מיצב, פיסל, ציור, אסמבלאז', קולאז', קראפט ועוד. רבים מהם שיבו חומרי טקסטיל נוספים עם חלקי הדגל המתפוררים כמו בדים של מדים צבאיים, שק רקמה או מצעים מחדרי ילדים. יוצרים אחרים חיברו אלמנטים קיימים כמו סיכות צבאיות, רשת, אריח, מנעול, נייר פרגמנט או שמלה. כל צירוף יוצר משפטים חדשים של הקשרים ומשמעויות- כמו המציאות שבה אנו חיים ואשר בה עלינו לנסות להרכיב את השברים אחרי הפגיעות הרבות שפירקו וחתכו את הלבבות, התקווה והחברה.
בבסיס הקונספטואלי של התערוכה טמון נושא המתח שבין שחיקה לשיקום. באמצעות פעולות של טיפול, תיקון ועיבוד, קרעי הדגלים השחוקים המוצגים בתערוכות מקבלים חיים חדשים ותקווה.
"בעיניים כלות אנו רואים כיצד החודשים מצטברים לכדי שנה והזעקה על שחיקה ותקווה מתעצמת. בתערוכה ניתן ביטוי לרחשי הלב של האמנים ושל כולנו בנושאים כמו קיטוב בעם, כאב, כעס וההיאחזות בתקווה - כי מה נותר מלבדה. התערוכה מצטרפת לקריאה לעשות כל מאמץ לשחרר את החטופים" אומרת חנה רוטשילד, אוצרת ויוזמת התערוכות.
היוזמה לתערוכה צמחה מתוך סולידריות עמוקה עם המשפחות המיוסרות, החטופים והחטופות. ההכנסות ממכירת היצירות יועברו כתרומה למטה משפחות החטופים. הקול הקולקטיבי שלנו מגביר את הזעקה לעשות כל מאמץ לשחרר את החטופים במהרה.
אמנים המשתתפים בתערוכות: אדווה דרורי, איתמר בגליקטר, אלון רזנור, אלחנדרה אוקרט, אלחאן ג'ריס-אשקר, אמיר שפט, אמירה זיאן, אריאל לאביאן, ארתור אסטמן, בת שבע האס, בתיה גיל-מרגלית, ג'רי שי שריג, דבי אשרת, דורון אדר, דליה מטמון, דנה בלום, דנה כהן, דניאלה מלר, דניה צ'למינסקי, דפנה שרתיאל, הילה ליזר בג'ה, ורדי בוברוב, זהר יולס, חואני מוקמל, חנה רוטשילד, טובה לוטן, טל טנא-צ'צ'קס, טליה מוקמל, טסי כהן פפר, יואב בן דב, יובל אצילי, יונית קריסטל, יונת חמיידס, יונתן צופי, יונתן רותם, יניב עמר, יסמין וינוגרד, יעל מילר, כרמית חסין, לוטם ארצי, לוסי אלקויטי, ליטל רובינשטיין, לימור קליין טיבולי, לינה סברדלוב, מישל פלטניק, מיכל אבישר כהן, מיכל לזרוביץ', מעין גוטפלד, מעיין מוזס, מריה מרפלד, מרינה מוחין, משה וולך, נגה הראל, נדיה עדינה רוז, נוי אלון, נורית צרפתי, נעה אלון, נועה גרוס, נטע עמיר, נעה לירן, סיגל מאור, סיגל עשת שפט, סם אסנבי, עדי עוז-אריה, עדן הרמן רוזנבלום, עידו בראל, עידו גורדון, עידו מרקוס, עוזי עמרני, עמי רביב, ענת נגב, ערן שקין, פוגי נעים, פסי גירש, צח שיף, קרן גילן, רבקה סביניר, רותי אגמון, רתם רשף, רמה אמיר, שחר קורנבליט, שי אריק, שיר מלך, שרה אבנין גנישר, שרון רמר ביאל, שרון מור, שרון רשב"ם פרופ, תמר ברניצקי.
"בין שחיקה לתקווה", פתיחה מרכזית: 11 בספטמבר, טרמינל העיצוב, בת ים