שולחן לימוד לילדים, נושא שאולי נשמע סטנדרטי, גנרי ובלי יותר מדי מעוף. מצד שני, אם ננסה 'לצאת משבלונת בית הספר' נגלה ששולחן למידה הוא לא מובן מאליו בכלל, במיוחד כשמדובר בבתי חולים לילדים - יעל סירוטין בוגרת בית הספר לעיצוב, בפקולטה לאומנויות במכללת סמינר הקיבוצים, גילתה כי בבתי החולים בארץ קיימים מרכזים חינוכיים במחלקות השונות, זאת כחלק מפרויקט תערוכת הבוגרים של בית הספר לעיצוב שמוצג במהלך חודש אוגוסט. בתערוכה, מציגים הסטודנטים פרויקטים שונים כאשר כולם עוסקים בשאלה מה יש למעצבים להגיד וכיצד הם יכולים להשפיע על המציאות הישראלית: "במיוחד לאחר אירועי 7 באוקטובר, הבנתי את החשיבות של מקומות למידה לא קונבנציונליים. אחד המקומות שעלו, הוא בית החולים, שם התברר שישנה למידה של ילדים לפני המלחמה וכמובן שתהיה כזו גם אחרי ומתחילת הדרך היה לי חשוב לייצר מוצר שבסופו של דבר יהפוך למוצר אמיתי ולא רק לרעיון.
"בשולחן שלי החלטתי להתמקד יותר בילדים הקטנים יותר (5-13) כי לרוב מדובר בילדים שקטנים יותר בחינת מבנה הגוף והם גם זקוקים לשולחן ברוב שעות היום, לא רק ללימודים, גם ליצירות ופעילויות העשרה נוספות".
ספרי על תהליך העיצוב, מה גילית תוך כדי התחקיר?
"עבדתי מול בתי החולים לילדים השונים בארץ, הייתי בקשר רציף עם המחלקות על מנת להבין מה הבעיות, מה חשוב עבור הילדים וכו'. נתקלתי בכל מני בעיות שלא הייתי מודעת אליהן, אפילו בנושא החומרים ממנו השולחן צריך להיעשות. לדוגמא, אסור שהשולחן יהיה מעץ, כי זה חומר לא שטיף ולא אנטיבקטריאלי. בנוסף, כיום לא קיים אובייקט המיועד ללמידה פרטנית בחדרי הילדים המאושפזים והצוות החינוכי נדרש להתאים את עצמו ולהמציא את עצמו מחדש עם אבזור, שולחנות ומגשים שנמצאים בחדר או פזורים במסדרונות. משיחותיי עם הצוותים החינוכיים במחלקות, עניין היציבות הוא משהו שחזר על עצמו, כי כאמור עד היום השימוש הוא בכל מני מגשים המגיעים מצד המיטה ודבר עיקרי נוסף, הוא שחלק מהילדים אינם יכולים לשבת וצריכים שהשולחן יהיה מותאם גם לשכיבה".
ביקרת גם בעצמך במחלקות בהן לומדים הילדים?
"כן, עברתי במחלקות השונות וגם ממש ביקשתי לראות כל מני מנחים בהם נמצאים הילדים, אם זה מקרוב ואם בתמונות, על מנת להבין ולדייק כמה שיותר את הצרכים. אחת השאלות שעלתה היתה עניין המנגנון, אם יעדיפו מנגנון חשמלי או ידני, מהצוותים הבנתי שהעדיפות היא למנגנון ידני ולכן האבטיפוס שלי מופעל ידנית. השולחן יכול לעלות ולרדת מבחינת הגובה, יש לו טווח עלייה וירידה של כשישים סנטימטרים וכך בעצם השולחן יודע להתלבש מהצד הקדמי של המיטה. פרט לעובדה שהשולחן יתכוונן בהתאם לגובה הילד, על גבי המשטח העליון של השולחן יש משטח נוסף שנשלף וניתן לכוון אותו בזוויות שונות, זאת על מנת להתאים את השולחן לכל מנח של הילד, כולל מנח של שכיבה. אומנם השולחן על גלגלים, אבל בדיוק כמו בעגלות תינוק, לגלגלים יש מעצור פנימי, כך שהם משאירים את השולחן יציב. דבר נוסף שהיה לי מאוד חשוב בתהליך שהשולחן ידע גם כן להתאים את עצמו לימניים ולשמאליים ושיהיה מותאם גם לכל נושא הצינורות שהילדים מחוברים אליהם. המנגנון של המגש הוא כזה שזז לשני הכיוונים, מה שהופך את השולחן הזה לבר שימוש דו צדדי".
מה עוד היה לך חשוב בתהליך העיצוב?
"בעיקר מחשבה לנסות לזקק לתוך עיצוב השולחן כמה שיותר דברים שהילדים צריכים ושיקלו עליהם ועל הצוותים החינוכיים ובמקביל לחשוב על קו עיצובי טיפה שונה וייחודי. גם לגבי הצבעים של השולחן, מצד אחד רציתי כן להתכתב עם בית החולים, אבל מצד שני גם להכניס קצת צבע ולגרום לו להיות ידידותי לילד הלומד. עוד נושא חשוב בבתי החולים זה עניין האחסון. לצערי לא הצלחתי לגרום לשולחן להתקפל, אבל כן מצאתי פתרון אחר והוא אחסון על ידי הערמת השולחנות אחד על השני.
"עכשיו אני בשלבים של אבטיפוס צורני ויש עוד תהליך מורכב מבחינה חומרית וכמובן גם לפצח בצורה מדויקת את תהליך הפיתוח. כשהתערוכה תסתיים, אני רוצה להגיע לבתי החולים ולקבל מהם פידבק לגבי השולחן ולאחר מכן לגבש צוות בעזרתו אני מקווה להוציא מודל עובד אמיתי עם כל הבוכנות, המנגנונים ועם כל הדברים שהשולחן הזה צריך להכיל על מנת להפוך למוצר אמיתי".