לבובנאית מעיין רזניק יש סטודיו שבו היא עובדת ויוצרת כבר הרבה שנים בדרום תל אביב. היא למדה בבית הספר לתיאטרון חזותי, ומאז היא עוסקת בתחום כבר כמעט 20 שנה. בונה ומעצבת בובות, אביזרים, תפאורה, ויוצרת הצגות תיאטרון חזותיות לילדים ולמבוגרים. עובדת עם מגוון גדול של חומרים ומשתדלת לאתגר את עצמה בטכניקות חדשות בכל פרוייקט.
מעיין גם מופיעה עם הצגות שלה בכל הארץ ובעולם וגם מעצבת הצגות של אחרים. מבין ההצגות שיצרה: "תהיה בריא מוריס מגי", "ים קטן", "גאות", "קונצרט בחולות", "סיור בלשי בספריה" "כסופות" ועוד. בין הצגות שעיצבה: "הגשם של סבא אהרון", "הויטרינה של סבתא", "אלא אם העין תעלה באש", "אאוט אוף ספייס" ועוד.
מאיפה הגיע הרעיון לעיצוב של ההצגה "יש לי אי"? מה החשיבות והייחוד שלו מבחינתך?
"כשאני מתחילה לעבוד על פרויקט חדש אני אף פעם לא יודעת מראש איך תראה התוצאה הסופית. אני נכנסת לתהליך של מחקר ועבודת סטודיו שבו אני מתחילה לשחק עם חומר ולחפש דברים מעניינים. ויקטוריה חנה פנתה אלי והציעה לי לעבוד איתה על מופע ילדים עם שירים של מרים ילן שטקליס, סיפור על ילדה בודדה שבוראת לעצמה עולם/אי משום דבר. היא דיברה על פרוק והרכבה של מילים ואותיות ומשפטים, וחשבתי שצריך לתת לזה ביטוי ויזואלי. חומרי גלם בסיסיים שמקבלים משמעות כשמשחקים איתם.
"זה מופע שבו ויקטוריה חנה והעבודה הקולית הייחודית שלה הם המרכז. חיפשתי דרך שבה אני נותנת ערך מוסף לשירים אבל לא מפריעה לויקטוריה חנה לעשות את הדבר שלה. ידעתי שאני לא מתכוונת ליצור על הבמה עולם ריאליסטי והתחלתי לחפש דימויים יותר מופשטים שנותנים ביטוי להתרחשויות בשירים. ולכך שזה עולם פנימי עשיר. כשויקטוריה פנתה אלי היא הראתה לי אובייקט שהיה אצל מרים ילן שטקליס בבית: מן חלון קטן, כמו מסגרת עץ, עם דלתות הזזה שאפשר להציץ מתוכו. זה היה חפץ שמספרי סיפורים השתמשו בו בעבר ברוסיה כדי לפתוח את הסיפור שלהם. זו היתה ההשראה הראשונה שלי לעיצוב".
"בשלב הראשון בתהליך העיצוב בניתי סקיצות של כמה חלונות-מסגרות, כאלו שחשבתי שישמשו את ויקטוריה כאובייקטים שהיא יכולה לשחק איתם על הבמה ויאפשרו קומפוזיציות שונות. כשהתחלנו לעבוד עם זה הבנתי שיש פה הרבה פוטנציאל: אהבתי את המשחק עם הגדלים השונים, את כך שאותו אובייקט חוזר על עצמו בווריאציות שונות. אבל זה לא היה מספיק, והחלטתי שאני רוצה לחפש צורה יותר מעניינת מאשר מסגרת מרובעת.
"ואז עלתה לי הצורה של הקונוס. המחשבה על הצורה הזו עלתה אצלי באופן אינטואיטיבי. לא ידעתי בדיוק למה. אבל התאהבתי בצורה בהקשר של העבודה הספציפית הזאת ומהרגע הראשון הרגשתי שזה נכון. כשהתחלנו לעבוד מצאנו המון חיבורים לוויקטוריה ולתוכן של השירים. זה אישר לי את האינטואיציה שהיתה לי".
אז מה בעצם יש בו, בקונוס הזה?
"קודם כל הוא הגדלה של הפה של ויקטוריה. הדבר הכי חשוב במופע הוא השירה והעבודה הקולית. הקונוס הוא כמו מגפון. הוא מגדיל את הפה שלה ומגביר את הקול שלה. הוא סוג של ספירלה. מנקודה אחת אל האין סוף. זה כמו הסיפור של הילדה הבודדה שפונה אל המרחב האינסופי של הדימיון ובעצם גם של העולם. בבדידותה היא פונה למרחקים אל הירח. ואם כבר הזכרתי את הירח (דמות משמעותית בהצגה) - הקונוס יודע להיות גם עיגול אם מתבוננים עליו מהחלק הרחב שלו, והופך לדימוי של הירח. הצורה הקונוסית היא גם כמו הקשר בין הפרפורמרית מול קהל. דמיינו אולם תיאטרון. במבט על יש לו צורה של קונוס.
"התוכן של ההצגה ושל השירים של מרים ילן שטקליס מדבר הרבה על בדידות מול כמיהה וגעגוע. שוב, נקודה במרכז מול הפתוח. קונוס. חוץ מזה, שויקטוריה דיברה על משהו קצת מאגי שעולה מהמילים ומהשירים. כמו טקס כלשהו. בצורה של הקונוס יש משהו מאגי לדעתי. שגם צופן בתוכו סודות. ובאופן יותר פרקטי - הקונוסים אפשרו לנו המון משחקיות. הם כובע או כתר, גביע או באר, הוא שמלה או אהיל ועוד".
היא אומרת כי "מבחינתי העיצוב חייב להשפיע על ההתרחשות הבימתית. הבימוי נובע מתוך האובייקטים על הבמה. החיפוש קורה בשני אופנים: יצרתי קונוסים, ועכשיו נחפש יחד מה הקונוסים האלו יודעים לעשות. מהצד השני-נבחן את הדימויים בשיר, ונחשוב על מה הדגש. ואז נבדוק איך שניהם מתחברים. אם הבחירה מוצלחת, יהיו הרבה מקומות של מפגש.
"וכך בתהליך החזרות אנחנו מחפשות במקביל בשני מישורים: מה הקונוסים מביאים או מאפשרים מצד אחד, ומצד שני מה צריך באופן פרקטי כדי לספר את הסיפור הבימתי. שני המישורים האלו משפיעים אחד על השני. הדרמטורגיה נובעת גם מהעיצוב והשימוש באובייקטים.
"הבחירה לעבוד עם צורה מאפשרת לנו להישאר בעולם של דימויים, יחסית מופשט, ולהשאיר המון מקום לדמיון, ומצד שני יחד עם זה כן להיות קונקרטי, ולחבר את הילדים לתוך הסיפורים הקטנים שנמצאים בתוך השירים ולעזור להם להבין ולהיות חלק מהעולם הפנימי של הילדה הבודדה על הבמה וממי שהיתה מרים ילן שטקליס. הבחירה בחומר - חומר בצבע לבן פנינה שקוף שמעביר אור מייצר תחושה חלומית. של הילדה שלא ממש במציאות".
ספרי איך זה לעצב הצגה מינימליסטית ? האם כל העיצובים שלך מינימלסטיים?
"העיצוב הוא מינימליסטי. ויקטוריה היא זמרת ופרפורמרית. חיפשתי איך אני יכולה לעצב בשבילה אובייקטים שהיא יכולה לעבוד איתם על הבמה ושלא יהיו מסובכים להפעלה, אבל כן יתמכו בתוכן, במשמעות של השירים, וגם יהיו פיוטיים בעצמם. גם קצת כמו שיר לעומת סיפור.
"לא תמיד העיצוב שלי הוא מינימליסטי, אבל האביזרים שאני מביאה לבמה הם תמיד יהיו בשימוש. אני לא אביא משהו בשביל שישמש כרקע, או יקשט. חשוב לי שמה שנמצא על הבמה - יהיה לו שימוש. וזה אומר שאף פעם אין דברים מיותרים. מהבחינה הזאת זה כן תמיד מינימליסטי. גם כאן: אין על הבמה קונוס שלא יהיה בשימוש.
"וחשוב מאוד גם העניין הפרקטי: הקונוסים שיצרתי אומנם תופסים יחסית הרבה נפח על הבמה, אבל הם מתפרקים בקלות ומשתטחים לגיליונות שקל לנייד. זה משמעותי מאוד כשמסתובבים עם הצגות ממקום למקום".
מה ההבדל בין הצגות ילדים למבוגרים מבחינת עיצוב?
אין הבדל מבחינתי. זה בכלל לא מעסיק אותי בחיפוש שלי. אני מחפשת מה עובד בשבילי.
מעיין רזניק היא מעצבת תפאורה של ההצגה "יש לי אי", הצגה עם שירים מאת מרים ילין שטקליס - יצירה של ויקטוריה חנה. ההצגה בשיתוף בית אריאלה, שבימים אלו עורכת טרום בכורה בפסטיבל הקרון שיתקיים בין ה18-22 באוגוסט בתיאטרון הקרון בירושלים.