האמנים שירן יצהרי ויאיר פרץ התחילו לעבוד על תערוכות היחיד שלהם בתחילת שנת 2023. למעלה משנה וחצי עמלו האמנים על תערוכות נפרדות בסטודיו שלהם, מבלי שהכירו את תהליך היצירה והעבודות אחד של השנייה. כשנפגשו האמנים והתערוכות בגלריה ארטפורט, הם חברו בטבעיות יחד ומצאו שהם מדברים בשפה משותפת. כעת, שהתערוכות להיצמד לקירות של שירן יצהרי, ולימבו של יאיר פרץ, עומדות זו לצד זו, התיישבנו בחלל הגלריה לשוחח עליהן, כשהמראיינת היא אוצרת התערוכה נעמה הנמן.
במה עוסקות התערוכות?
שירן יצהרי, אמנית: "נקודת הבסיס של התערוכה היא בית, ועליה אני שואלת שאלה גדולה אבל גם מאוד בסיסית: איך בונים בית. שאלות שקשורות למציאות שלנו פה, להיסטוריה וגם ספציפית לחיפה. הגעתי לגור בעיר התחתית בחיפה לפני כ-14 שנה ומאז הדימויים והחומרים שאני משתמשת בהם לקוחים מהמקום הזה. חיפה, והעיר התחתית בפרט, בנויה מטלאים של תקופות וסגנונות אדריכלים. לאורך השנים נעשו מהלכים שונים בטיפול הנוף העירוני, אך עד היום לא נעשתה מלאכת שימור מקיפה וישנן חורבות רבות שעומדות ללא שימוש וללא תחזוקה. כצלמת בעברי, הפעולה הראשונה שאני עושה בתהליך היצירה שלי היא יציאה למרחב ותיעוד שלו. אני בוחרת לצלם את החלקים שאני מזהה שנעשו על ידי יד אנושית בעבודות מסורתיות, לדוגמא עמודים שסותתו באבן, שערים מברזל שכופפו ידנית. אני אוספת את הדימויים אליי מתוך רצון לשמור אותם, ולחלוק אותם לפני שהם ייעלמו לגמרי. התערוכה מתבססת על הדימויים האלו, אבל אני מנתקת אותם מהמציאות, מרחיקה אותם מההקשר כדי להצליח לראות אותם בצורה רחבה יותר, בלי המטען שהם נושאים איתם. התערוכה נולדה מהמציאות, מהסיפור ההיסטורי ומהתהליכים שנעשו בנוף האורבני של חיפה. דרך הכניסה שלהם למרחב חדש, אל הגלריה, אני מנסה להתבונן בדרך שונה במציאות, ולברוא עולם קצת אחר".
יאיר פרץ, אמן: "התערוכה היא קודם כל על ציור, העיסוק בציור עצמו. אני מתחיל לצייר מתוך חיפוש אחר גילוי של הציור ולא על מנת להגשים איזה רעיון. עבורי מהות החוויה היא לגשת לבַּד ריק, להניח כתם או מתווה, ומתוך נקודת ההתחלה הזאת לחפש את ההסתבכות. מול כל עבודה אני עובר תהליך דומה, אני בא עם רעיון שנועד לפתוח דרך, אבל משאיר את עצמי פתוח לדברים שקורים, וכך ביודעין נכנס לסיבוך. לרוב החומר הוא זה שמכתיב לי מה יהיה, אם זה פחם או שמן, אם הבד הפוך או רגיל. אני משתדל להיות ער לדברים האלו בתוך העשייה, לתת לאינטואיציה שלי לעבוד שם. דרך הציורים המופיעים בתערוכה ניסיתי לפתוח את העצב החשוף, לאפשר לציורים להשליך על המציאות שלנו".
יאיר, קראת לתערוכה "לימבו", שהוא בעצם מונח מהתיאולוגיה הנוצרית שמתאר את התחום בין גן העדן לגיהינום, בו שוכנות הנשמות שאינן זכאיות לגן עדן אך גם אינן נידונות לגיהינום. מעין מצב בינים שהעמיד בפחד מאמינים קתולים רבים, ומשמש גם היום לתאר מצב ביניים, הוויה בלתי ברורה, של חוסר יכולת להגיע להכרעה.
יאיר: "בחרתי לקרוא לתערוכה לימבו מתוך תחושה אישית שלי שמשקפת את המצב שאני חש בתקופה הזאת. הרגשתי שאני בהמתנה, תלוש, לא פה ולא שם. גם העבודות שלי בהרבה מובנים נמצאות בלימבו, אם זה ציורי, בין המופשט לקונקרטי שבתוך הציור. ואם זה דרך הדימויים שהגיעו מתוך המציאות והדהדו לתוך הציורים. הדמויות המופיעות בציורים נראות בתוך אותו מצב ביניים, ההוויה שלהם היא שהם לא פה ולא שם, גם ציורית הם לא ריאליסטים ולא מופשטים. אני אוהב להשאיר אותם במצב הזה כי זה מרגיש לי מצב מעורר ומסקרן עבורי ועבור הצופה".
שירן: "אני קראתי לתערוכה להיצמד לקירות. יש לי קטע עם קירות, אני משתמשת בקירות המון שנים ואין תערוכה שאין בה איזה קיר. גם כי אני מתייחסת בעיקר לנוף, ומאחר שהנוף שלי הוא נוף עירוני הוא מלא בקירות, שהם למעשה בניינים מפורקים, וגם כי קירות זה משהו שמעסיק אותי כאובייקט שכולנו צריכים. לכולנו יש קירות שאנחנו נמצאים בתוכם ואמורים להגן עלינו. אני מרגישה שבתקופה האחרונה זה משהו שחסר".
כמי שהייתה לצידכם בשנה וחצי האחרונות ראיתי את ההשפעה של המלחמה על העבודות שלכם. אצלך יאיר, נדמה שהדמויות בציורים שלך התמזגו עם המצב שבחוץ, אפשר לחוש את הפחד והתסכול שלהם. אצלך שירן החיפוש אחר קרקע וקיר להישען עליו התחזק. האם לדעתכם אפשר ביצירה לייצר הפרדה בין האישי לציבורי?
שירן: "ה-7.10 הגיע באמצע תהליך העבודה על התערוכה ובשלב הראשון עצרתי את מה שעשיתי. התערוכה מתייחסת למציאות וככזאת היא לא יכולה להיות מנותקת ממה שקורה, אבל יותר מששיניתי בה משהו אני חושבת שהיא נטענה בעוד משמעויות. הרס של בית זה אירוע דרמטי, אבל עכשיו הוא קרוב לנו בעוד מובנים. השם של התערוכה נולד אחרי תחילת המלחמה, אני חושבת שהצורך המוחשי בקירות שישמרו עלינו התחזק. זה דבר שכולנו נדרשים אליו עכשיו, להיצמד למקום בטוח, שיכול לשמור עלינו גם ברמה הפיזית וגם הרעיונית.
יאיר: "הציורים שלי דבר ראשון מביאים זווית אישית. העיסוק במצב, והסטרס שנובע ממנו, השפיע על כל הגוף. תחושת הערעור הכללית התחזקה, חוסר אמון, פחד. כמובן שהכל חלחל לי לתוך העבודות. לרוב מופיעות דמויות בודדות על גבי הבדים שלי, מאז תחילת המלחמה, הציורים הפכו לקולקטיב של דמויות. זה מתייחס לתחושה שכולנו באותה סירה, תחושה שזה לא רק אני שמרגיש ככה, זה רחב יותר ממני. בעבודות שמוצגות בתערוכה המשכתי באובססיה הרגילה שלי לחקור ולהתעסק בדמויות, ואפשרתי לאינטואיציה ולרגש שלי להיות שם יותר מעבודות קודמות. אני מרגיש שהעבודות מרובות הדמויות זה כולנו פה. אנחנו חווים טראומה מתמשכת אבל גם עוברים אותה יחד כקולקטיב".
בשתי התערוכות יש תוצר של ארכיון פנימי שלכם שעוסק במפגש האנושי. שירן, את אוספת דימויים של פרטים ארכיטקטוניים מתוך חורבות שגרו בהם אנשים שאת לא יודעת מי היו, מכוונת זרקור אל הפרטים שנותרו ומבקשת דרכם לספר את הסיפורים של האנשים האנונימיים שכבר אינם. אצלך יאיר, במשך שנים עבדת עם אוכלוסיות מוחלשות, ופגשת פנים מול פנים את נפש האדם. הדמויות שלך אינן דיוקנאות של דמות מסוימת אלא מחזיקות בתוכן את כל אותם קלסתרונים. אתם עושים פעולות שונות אך דומות, אצל שניכם בעבודות יש מפגש עם דמויות שחלפו והותירו אצלכם סימן.
יאיר: "העבודה עם אנשים בנתה את הליבה שקיימת בי. כשהייתי בתיכון הייתי יושב בבתי קפה בנהריה ומצייר אנשים, מתוך רצון לשפר את יכולות הרישום שלי. את אותם ציורים הצגתי בסיום התיכון באיזה "טוטו לוטו" בעיר. זה הפגיש אותי בשיח עם אותם אנשים שציירתי - הם ניסו להבין אם אני מצייר קלסתרון שלהם ולמה הציורים שלי עצובים. כשסיימתי צבא ועברתי לתל אביב, המשכתי את זה והפעם מצאתי את עצמי בבתי קפה כמו מרסנד וקפה תמר. המפגש עם האנשים החליף את זה שלא הלכתי ללמוד אמנות, הם היו הפידבק והביקורת שלי. כשהסתכלתי על אנשים וציירתי אותם ניסיתי לקלף את השכבות שאני רואה, להצליח לצייר אותם בקו מהיר, זה הכווין אותי להמשך. היום אני מרגיש שנשארתי עם המטען ואין לי צורך בסיפורים חדשים. נאמר לי לא פעם שיש הרבה כאב בעבודות שלי, אני מרגיש שהכאב היום חזק ומוחצן יותר, יש גם יותר לגיטימציה לדבר ולהיות עם הכאב, וזה נוכח בעבודות".
שירן: "ההיאחזות שלי באלמנטים האנושיים האלו היא קודם כל עבורי. דרך זה שאני מחזיקה את החלקים של הסיפור, אני מצליחה לראות יותר טוב. אני מרגישה שאנחנו לא רואים מספיק טוב את האדם הפרטי, שהיה פה וכבר איננו. אם נביט על תחום שימור המבנים, יש את הבניינים של אנשי הציבור שלצידם תמיד נראה שלט המספר מי גר שם, אבל רוב הבתים הם לא כאלו, הם של אנשים אנונימיים שפשוט גרו שם. התיעוד הוא הדרך שלי לראות אותם ולקוות שכולנו נצליח לראות טוב יותר את הזיכרון האנושי, ולאחר מכן גם נלמד ממנו. שנצליח להסתכל אחורה ולהביט קדימה, שנצליח לצאת מהלופ האינסופי וללמוד מהעבר".
האם יש רובד נוסף שהיה חשוב לכם בתערוכה לצד העבודה על הרעיון והתהליך?
יאיר: "אצלי חשוב לעגן את העבודות בתולדות האמנות והציור, זה עוזר לי גם עבור התקשורת החוצה, כמעין כלי שדרכו אני יכול להעביר את הדברים הלאה. אני מרגיש שאני חלק מתוך שרשרת של דורות ואני חוליה בתוכם. יש בציורים שלי הרבה רפרנסים שמגיעים מעולם האמנות, החל מגויה, התקופה הכחולה של פיקאסו או פרנסיס בייקון. אבל זה לא רק הם, זה אוסף של דברים שהתחברו לכדי חומר הגלם שלי, הדבר שבגללו אני שם, האהבה למסורת של הציור ולהרגיש חלק ממנה".
שירן: "אני מרגישה שההתרחקות שלי מהספציפי הוא נקודה מהותית. אני משתמשת בדימויים שהם סמלים או אייקונים שחוצים תרבויות. על הכדים המוצגים בתערוכה יש למשל נחשים, עלה של זית, אלו דימויים שאפשר לקשר אותם להירוגליפיים מצריים או ליוון העתיקה. החיבור הזה כמו מקשר אותנו בשרשרת - כולנו יוצאים מאותם שורשים. ריבוי המשמעויות של הדימוי מאפשר לאנשים שונים להתחבר אליו ממקומות שונים. הרצון שלי בעשייה הזאת היא לחבר ולייצר מכנה משותף".
התערוכות
- יאיר פרץ - לימבו
- שירן יצהרי - להיצמד לקירות
- אוצרת: נעמה הנמן
- ארטפורט, רחוב העמל 8, תל אביב.
- נעילת התערוכה: 31.8.24
- שעות פעילות התערוכה: רביעי וחמישי 12:00-19:00, שישי ושבת: 10:00-14:00. בימים אחרים בתיאום מראש.
- www.artport.art
- צילומים: טל ניסים, באדיבות ארטפורט