בשכונת בית הכרם בירושלים גרה משפחה שביקשה לשמר את החן והקסם של ביתם הישן, תוך התאמה לצרכים העכשוויים ולסגנון החיים שלהם. בני המשפחה, שברשותם אוסף מרשים של אמנות ורהיטים, ביקשו ליצור בית נטול טרנדים כך שהקו העיצובי שייבחר ישמור על רלוונטיות תמידית. התוצאה: דירה חדשה ומודרנית עם ניחוח ירושלמי, מותאם למשפחה ולצרכיהם האישיים, וגם הקדשה מיוחדת של המשורר יהודה עמיחי שנחרטה בסוד, במיקום מפתיע.
המשפחה ביקשה שהעיצוב יכיל את המקומיות והירושלמיות. בפגישתם הראשונה עם האדריכלים, בביתם הירושלמי, האדריכלים נשארו נפעמים. האור הנעים, האוספים, המוזיקה שהתנגנה ברקע מפטיפון ישן והיין ששתו, השאירו מסר ברור, את כל אלה, התפקיד שלנו הוא לשמור. להצליח לחדש ולרענן, לדייק ולעצב תוך כדי שאנחנו שומרים על המהות החזקה של הבית ויושביו שם.
בני הזוג הזכירו באותה פגישה את דבריו של האדריכל והחוקר דוד קרויאנקר על "שלושת הטעמים של ירושלים": רקמה פלסטינית, אריחים ארמניים וזכוכית חברונית, והאלמנטים הללו שולבו בהמשך בצורה מרומזת כמוטיבים עדינים בבית.
אריחים ארמנים שולבו במספר מקומות, בטיפטוף עדין כפרט לידיות האינטגרליות במטבח (בשילוב CNC המאפשר אוורור למגירות הרלוונטיות) ובדלפק הקפה הפונה אל הנוף הירושלמי. הרקמה הפלסטינית שולבה בכריות פינת הישיבה שנרכשו בשוק העיר העתיקה, והזכוכית הכחולה החברונית שולבה באוסף של בקבוקים היושבים בין מדפי הספרים.
עיקר העבודה היה לתת במה וכבוד לתוכן הרב והאיכותי ששייך למשפחה: אמנות, רהיטים, גופי תאורה ופרטי וינטאג'. וכך נוצרה הפרוגרמה של הבית עם המטרה הברורה: רק לא להרוס.
כל הפריטים שבני הבית קשורים אליהם רגשית שימשו את האדריכלים בכל שלב בפרויקט כאבני בניין. הם מופו ותועדו והתוכנית החדשה כללה את כולם. זאת מתוך תפיסה שעיצוב עדכני שישלב בתוכו פריטים בני 40 שנה ויותר, יוכל להישאר רלוונטי גם ב- 40 השנים הבאות, לפחות.
המרקם הירושלמי נכנס הביתה גם עם קיר הלבנים שנשאר כמות שהוא, ועם תמונות נוף ירושלמי בצבעי מים שמקשטות את קירות הבית.
מעלית לבניין. הכניסה מהמדרגות הוגדרה כראשית, ותוכנן עבורה מקום להתארגנות עם עבודת נגרות מותאמת, המאפשר תליית מעילים, נעליים, מפתחות, דואר ועוד. הכניסה המשנית מהמעלית קיבלה אף היא התייחסות, כדי לאפשר נוחות מקסימלית גם בכניסה ממנה.
המשפחה ביקשה מקום לארוחות ערב משותפות ומספיק חלל כדי להוסיף שולחן נוסף בחגים לאירוח רב משתתפים. הספסל באזור האכילה מאפשר יותר מקומות ישיבה מאשר כסאות, והוא גם מקום לישיבה עם כוס יין וספר או לעבודה עם הלפטופ. בנוסף, הספסל שתוכנן משלב שטח אחסון מתחתיו לניצול פונקציונלי של השטח.
היתרונות בלגור בבית לפני השיפוץ התבררו כמהותיים. המשפחה חיה בבית במשך שנים, וידעה לספר בדיוק מאיפה ומתי נכנסת השמש, וכמה ירוק ויפה יהיה העץ שמחוץ לחלון בתקופת האביב. כך, למשל, הוחלט למקם דלפק בפינה כדי שיהיה מקום לשתות בו קפה ולשהות עם הכלבים.
חלונות המרפסת הסגורה הוחלפו כדי לאפשר לנוף הירוק להיכנס פנימה. ארונות המטבח תוכננו עד התקרה כדי ליצור מקומות אחסון ארוך-טווח. במהלך הביקור הראשון, התברר כי מתוכננת לדירה כניסה נוספת עקב הוספת האלמנט המארגן המרכזי לדירה כולל ספרייה, מערכת מולטימדיה, דלתות כניסה לחדרים, אוורור חדר עבודה, ארון יין ופינת אוכל. רהיט זה משלב נגרות לבנה, מסגרות שחורה וזכוכית משוריינת. שילוב של ישן וחדש, פתוח וסגור.
ממש ברגע האחרון, לפני הכניסה הביתה, הציע הבעל להפתיע את אשתו ועל דופן המטבח, כמעט כמו קעקוע קטן וסודי, נחרט שיר של יהודה עמיחי (במקום שאת אוהבת) כהקדשה מהבעל לאשתו. החריטה מוטמעת ומשתלבת בחומר בצורה מרומזת ועדינה.
המעבר בין החלק הפרטי לציבורי של הבית נעשה דרך דלתות מסגרות עם זכוכית עמומה בסגירה מגנטית. דלת המסגרות באלמנט המרכזי מובילה לחללי השינה והרחצה, כאשר משני הצדדים ישנם ארונות המאפשרים אחסון של פריטים כמו מגבים ומטאטאים.
חדר שהיה שייך לבת שהתגוררה בבית, הוסב לחלל רב תכליתי קטן ולא עמוס עם פינת עבודה ומיטת אירוח. חזית המסגרות מאפשרת פרטיות או חיבור לחלל הציבורי לפי הצורך. ובזמן שהחדר של הבת שעזבה עבר שינוי, גם חדר השינה הנוסף של בנם החייל הותאם בדיוק לצרכיו.
אזור הרחצה הפונה לחלונות החיצוניים כולל חלונות לאוורר האדים, וארון ייעודי לבגדים שנלבשו פעם אחת אך לא מצריכים כביסה. עיצוב חדר הרחצה הנוסף נעשה בשפה וחומריות זהה לזו של חדר הרחצה של ההורים כדי לשמור על אחידות.
הדגש בפרויקט היה להטמיע את הקיים, הישן והמסורתי בעיצוב החדש כדי שהדירה לא תרגיש זרה למשפחה. לכן, כל הרהיטים הניידים היו שייכים לדיירים טרם השיפוץ.
המשפחה שמה דגש על מערכת שמע וינטאג' שהייתה חשובה להם. התייעצות עם מומחה שמע הביאה לתכנון נכון של רהיט המערכת ולמיקום מתאים של הרמקולים.
כך, הבית בשכונת בית הכרם בירושלים משלב בין ישן וחדש, מקומי ובינלאומי, תוך שמירה על אופי ייחודי ומחובר לסביבתו.