תערוכת הבוגרים והבוגרות של בית הספר מוסררה 2024 מציגה את התוצרים של בוגרי.ות המחלקות - צילום, אמנות מדיה חדשה, תקשורת חזותית ומוזיקה חדשה. התערוכה מאפשרת חלון להתבוננות בתהליכי עבודה הנפרשים על פני שלוש שנות לימודים, ששיאם בפרויקטים של הסטודנטים.יות המוצגים כל אחד בתערוכה עצמאית מותאמת חלל, בליווי מנחה אישי. לקראת התאריך המיועד, הופך בית ספר מוסררה על כיתותיו השונות למתחם תצוגה עשיר ומרובד.
התערוכה הרב תחומית של בוגרי ובוגרות מוסררה מפגישה בין המחלקות השונות ומראה עבודות הנמצאות על קו התפר שבין אמנות לטכנולוגיה, מיצבי צילום ווידאו מותאמי חלל, עבודות סאונד והופעות מוזיקה.
בית הספר מוסררה לאמנות וחברה ע"ש נגר פועל בשכונת מוסררה בלב ליבה של ירושלים
תוך חבירה לסביבה המיידית ולקהילה המגוונת המתגוררת בשכונה .תערוכות הסיום מאפשרות לקהל המבקרים להיחשף לעשייה פועמת עכשווית תוך שילוב בין תחומי של מוסד אלטרנטיבי, ואוטונומי המאפשר לתלמידיו חופש יצירה אמנותי ותהליכי חקירה עמוקים.
כך כותבת אילנה הופמן בוגרת מחלקה לצילום על יצירתה: "אני משתמשת באמנות כדי לתבוע בעלות על הזהות שלי. באמצעות סטילס, וידאו, כתיבה ופרפורמנס אני בוחנת את אפשרויות הביטוי ואת מגבלותיו. נקודת המוצא שלי מורכבת ומלאת סתירות פנימיות: אלמנה דתייה אורתודוקסית ואם ל-15 ילדים שמחפשת תשובות בעולם האמנות. אני לא מפסיקה לבחון מגבלות ודרישות שונות. אני מנסה למצוא את האיזון בין עבודתי לבין מעמדי בקהילה שלי ולמחויבותי למשפחה, ותוך כדי כך אני שואלת שאלות על מערכות יחסים, אהבה, סובלנות וגבולות חברתיים. בליבו של המסע הזה אני מפנה את עדשת המצלמה כלפי עצמי, בעודי ממשיכה לייצר דיאלוגים חדשים עם האהבה ועם האובדן…"
"חרסים" היא יצירה מוזיקלית של אור אלוני, בוגר המחלקה למוזיקה המועלית במנזר האחיות הסלזיאניות בשכונת מוסררה (לינק למועדי ההופעות). זהו מחזור שירים שנכתב להרכב של שבעה זמרים וזמרות ומבוסס על טקסטים של אבות ישורון. אלוני מתמקד בכתיבת מוזיקה להרכבים קוליים. עבודותיו בוחנות את הקול האנושי כאמצעי מוזיקלי דמוקרטי, כזה שהיכולת להשתמש בו קיימת אצל כולם. הוא יוצר מתוך רצון להשתמש בקיים ובזמין, ולחפש בהם חדשנות ויצירתיות, אך גם מתוך אהבה ילדותית והתרגשות תמידית מקולות של אנשים. "חרסים" נכתבה לנוכח תקופה של ספק, אובדן וערעור, של קונפליקט ומצוקה. דרך תנועה מוזיקלית בין פיצול להתלכדות מבקשת העבודה לתת במה לשָׁבוּר ולפָּרוּם, ומחפשת מוזיקה של הבלתי-ודאי ושל הבלתי-יציב. מדובר ביצירה של שבר ואיחוי, פיצול והתכנסות, התפזרות והתגבשות, מוזיקה שנולדת משברי מילים. המקהלה נשמעת פעם כגוף אחד, מפלצת מרובת ראשים ופיות, ופעם כקבוצת בודדים, ישויות אבודות-סהרוריות, שהמפגש ביניהן יוצר מוזיקה של מקריות.
נויה פוקס, אף היא בוגרת המחלקה למוזיקה חדשה, יוצאת באלבום אישי - "סוף כל". "סוף כל" הוא מעבדת שיבוט עצמי שבה נבראת תזמורת; קולות וכלים משונים נולדים לרגע ומתכנסים לכדי אוניסון (מרווח של אפס טונים בין צלילים) עקמומי, המתנקז אל פעמה כבדה. השפה העברית מתפרקת, משוטטת בין היום־יומי לפיוטי, מחפשת תוכן להתמלא בו. קטעי מכתבים ממוענים מוחזרים לשולח, מבקשים לנסח את ה"אני-מוּל", את המפגש האישי עם העולם, כאשר מבעד לשכבות דיגיטליות פועם לב של בלוּז.
מיצב הסאונד וההופעה של יובל יצחקי "לב | ריאה" הוא סולו המשלב נגינת סקסופון אקוסטית, הצבת אובייקטים בחלל ושימוש בכלים אלקטרוניים לא מתוחכמים. יצחקי מנגן לבד בחלל שהוא בונה. הוא נעזר בריק כדי להשמיע את קולו, ובגופי הנגינה הנטושים כדי להתהדהד בהם. "לב | ריאה" הוא מסע חיפוש והתמקמות של יצחקי אל מול השקט, אל מול סיפים של תגובה, אל מול מוזיקה של אקדמיות ומוזיקה של מסורת ולב, אל מול הנשימה, אל מול המלחמה - כל זאת בהוויה שבין זעם, קינה ואדישות.יצחקי, מלחין ונגן סקסופון. נותן מקום בנגינתו לאירועי צליל שהנגינה המסורתית מנסה להעלים ולהצניע; צלילי נשיפה, שבירות, וחריקות למיניהן. בכך הוא מבקש להנכיח את החוויה הויסרלית (הפנימית) של הנגינה בכלי. יצירתו של יצחקי עוסקת ברגע החי, המופרע והחולף. עבודותיו מורכבות מחומרים מעטים, וביניהם אשליות קטנות ותכסיסים אקוסטיים שהוא מניח בעדינות במקום גלוי מספיק כך שנוכל להבחין בהם.
רם בן יעקב, בוגר המחלקה למוזיקה חדשה, יוצר מוזיקה במסגרת ההרכב הירושלמי "חוטר" שהוא מוביל (בהשתתפות תומר עטיאס ויהונתן שוורצמן). הפילוסופיה מאחורי ההרכב עוסקת בקשר שבין כובד לאבסורד, מקצבים א-סימטריים ומרווחים דיסוננטיים שממוסכים בדיסטורשן ובווליום גבוה ומלווים בצרחות שהוא שומע בראשו הקודח עם גיוסו למילואים לאחר ה7 לאוקטובר. "שנים מוקדמות" הוא סיכום של תקופה שבה הארטילריה בגבול הצפון ש"חוטר" - ההרכב המוזיקלי - שמעו בהר אודם והיא הייתה מקור השראה לפעולות איטיות ואקראיות. "חוטר" למדו על המתנה ועל ציפייה. הם שמעו את הזחלים שוברים את הקרקע ואת הקצב, ואת המערכות צועקות ומזהירות אותו מפני טילים וקורנטים (טילים נגד טנקים). הם חזו במנהרות של חאן יונס ודמיין את גניחות האונס שהקירות שם שמעו והם, אנשי ההרכב, הדחיקו. הם נזכרו בוויאטקונג וכיצד הם השפיעו על האמריקאים. חוטר היה פעם יצור שונא ומוזר. הוא הזדקן והפך למשהו שרוצה להיות אנושי אבל לא מצליח לזכור מה בדיוק עובר עליו.
במחלקה לתקשורת חזותית מציגות הבוגרות מגוון עבודות בעיצוב גראפי ומביעות לידי ביטוי את כשרונן ואת יכולתן הגראפית והאסתטית גבוהה. נתבונן בעבודה של תמר דניאל הפועלת במרחב החזותי של עיצוב, וידאו ורעיונות להפקת פרויקטים במרחב הציבורי. דניאל תופרת חליפה עיצובית ויצירתית שלמה ומרובדת המשלבת וידאו ואנימציה .
הפרויקט של טל אלכס "בואו לאכול איטי" עוסק בתופעת הסלואו פוד. תופעת הסלואו פוד היא חלק מתנועת ההאטה שהתפתחה בשנות השמונים באיטליה כדי להילחם בתופעת המזון המהיר. סלואו פוד נפוצה היום בכל רחבי העולם, בעיקר באירופה, אך בישראל היא לא הצליחה עדיין להיכנס למודעות הציבורית הרחבה. בעבודה זו, מלבד היכרות עם התנועה, אני מביאה לשולחן חיבור לסלואו פוד ישראלי, היכרות עם אנשים ומקומות בארץ שמשתתפים באורח החיים ובסדר היום של התנועה, לצד טיפים והמלצות. חלק גדול מהדימויים לקוח ישירות מהקרטונים שברחוב. ארגזי הירקות והפירות מחברים אותנו לצומח בארץ ישראל, לחקלאים ולמסעדות המקומיות, וגם לתרבות המחזור והשימוש החוזר.
באמנות מדיה חדשה מציג זוהר אטיאס את עבודת ההצבה "עסמ" המשלבת פיסול קינטי, וידאו וסאונד. העבודה עוסקת בכוח של הטכנולוגיה לשלוט באנשים בעידן שבו החשיפה למידע נגישה כל כך וכל אחד חופשי לפרסם תכנים, להציג אותם כעובדות ולגרום לאנשים לצעוד בדרך שמשרתת אותו באמצעות שיבוש והחבאה של האמת.
דוחה אלאוואר היא בוגרת המחלקה לצילום מתגוררת במזרח ירושלים. "חדר אדום", הפרויקט אותו היא מציגה, הוא המרחב האישי והפיזי שבו היא יוצרת עובדת עם חומרי צילום מגוונים. דיוקנאות עצמאיים מתפרקים ונבנים מחדש כקולאז' חומרי (צבעי גואש, חול צבעוני ועוד). עבודות הוידאו שלה עוסקות בציפת הגוף באמבטיה כאשר סאונד של נשימות עולות ויורדות מתגבש לכדי מנעד מוזיקלי שייצר אייל כהן בוגר המחלקה למוזיקה חדשה.
ענבר רז גלילי, בוגרת המחלקה לאמנות מדיה חדשה, כותבת על "הצפה", הפרויקט שלה המורכב מהצבת וידיאו וחומר פיסולי: "בעבודתי אני משוטטת. מלקטת זיכרונות וחומרים הנאספים פנימה ומיתרגמים לרעיונות מורכבים המפגישים בין טקסטורות, קומפוזיציות ואור. המיצב מכיל צילומי וידאו, רדי־מייד, פיסול והקרנות. סריגה מרושלת ומלאת חורים, תפירת בדי טול על חוטי ברזל, טוויית חוטים נוצצים, חיבור ברזלים חלודים. את הפסלים אני מפגישה עם חומרי וידאו שהפכו לטקסטורות ויזואליות, היוצרות צללים ומריחות אור. כל אובייקט מגיב אחרת להקרנה, לפעמים האור נבלע בחומר ולפעמים זולג דרכו. ההצפה הופכת לחומר פיסולי. אני מזקקת אותו ונותנת לו ביטוי מוחשי בעולם.
החלל נמתח ומשתנה איתי, הרגשות עוברים טרנספורמציה לאובייקטים שמייצרים מערכות יחסים זה עם זה ועם הצופים, שאינן תלויות בי עוד. כמו זרם תודעה קטוע שנתקל במערבולות ובמפלים, כך החלל מדמה התמודדות חדה ומפותלת עם הצפה רגשית מתמשכת."
ארז כהן, בוגר המחלקה לאמנות מדיה חדשה, מציג את A(N)i, וידאו גנרטיבי החוקר את הגבול בין אנושיות לטכנולוגיה על ידי מתן גישה ליומננו האישי לאינטליגנציה מלאכותית. ה-AI משכתב את היומן שלו, שומר על נאמנות לטקסט המקורי ויוצר שכפול דיגיטלי של עצמי. הפרויקט מציג כיצד ה-AI מתמודד עם חוויות אישיות, רגשות ומחשבות, ומדגיש את האינטראקציה המורכבת בין האדם למכונה. העבודה בוחנת את תחושת החשיפה ואת הפרטיות, ומזמינה את הצופים לחשוב מחדש על השפעת הטכנולוגיה על תפיסת העצמי ועל היחסים שלנו עם טכנולוגיות מתקדמות.
איתי אלון, בוגר המחלקה לצילום מתאר את הפרויקט שלו: "מיטה, וילון, גדר, כביש, כיור, אבן, אדמה, עיר, שער, רגע, עצב, זיכרון, פרידה. אני ממתין לרגע שיגיע תורי, לאור הרך המלטף, מסתכל, מחכה. פעולת הצילום היא פועל יוצא של התנועה במרחב, המרחב הישראלי, ושל המפגש עימו. הצילום הוא חלק ממני, בו אני מתרוצץ, מצלם את מה שיש, לא נוגע, מרגיש, מתבונן. גוף העבודות המוצג כאן נוצר בשנה האחרונה, שנה של תנועה, תנועה בלתי פוסקת בין מקומות המחזיקה את השגרה ואותי".
גזל ראבוס, בוגרת המחלקה לצילום, מציגה את "הפרשית השומרת: מאז ילדות רוכבת ראבוס על סוסים בחווה המשפחתית. "הרכיבה בטבע על הסוס העניקה לי תמיד ביטחון, יכולת להתבונן מגבוה על העולם, על הטבע שמקיף אותי". בעבודתה היא מצלמת את עצמה , את אחיותייך ואת חברותיה - קבוצת נשים רוכבות על סוסות, בצילום אחד. כולן בשורה אחת מישירות מבט למצלמה, למעשה למציאות, מביעות את ביטחונן כנשים עצמאיות. חוויית הרכיבה והשהות במרחבים הפתוחים מעניקות תחושה של חופש ושחרור.
בעבודות הווידאו שלה היא מפנה את המבט למחוות תנועתיות איטיות של הסוסה שלה . נוצר מעין מעגל מתמשך של עוצמה ואנרגיה. "היה לי חשוב לבטא את העמדה הפמיניסטית שלי ולתת ביטוי לעוצמה הנשית - נשים רוכבות על סוסות ערביות, אלגנטיות ועוצמתיות, לבושות בבגדים נשיים אופנתיים. הן נוכחות בעולם. אני יוצאת נגד השפעת התפיסה המערבית על החברה הערבית שרכיבה על סוס פוגעת בדימוי האישה ועלולה לפגוע בבתוליה. אנחנו חזקות ויפות יותר כשאנו מתמזגות עם הסוסות ועם הסביבה…"
תערוכת בוגרים ובוגרות 20224 של מוסררה
התערוכה מוצגת עד ל-25.7 בימים א-ה' בין השעות 10:00 עד 19:00. כתובת: מוסררה · בית קנדה · רח' שבטי ישראל 22 · ירושלים.
כתב ערך וציטט: אבי סבג -שרביט - מייסד ומנהל בית הספר מוסררה ע"ש נגר ירושלים