אבן ירושלמית מסוכר וקעקועים בדמות פסל המפלצת: היצירות ברוח בירת ישראל

לאורך השנים, ירושלים שימשה מקור השראה עבור אמנים ומעצבים רבים, ביניהם סטודנטים וסטודנטיות בבצלאל. מערכת היחסים הייחודית בין העיר לבין עולמות העיצוב והיצירה יוצרת קשר הדדי של השראה והפריה, התורם לפיתוח הרוח, התרבות והיצירה זה של זה.

האם ניתן לדמיין אבן ירושלמית עשויה סוכר? וכיצד היא מאתגרת מרכיבי זהות, יחסי כוחות ונרטיבים הצבורים באבן הבנייה והחיפוי הקיימת?

מוזיאון האבנים המתוקות של המעצבת אביגיל רוביני, בוגרת תכנית התואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, מציג אוסף פריטים של אבני סוכר ש'התגלו' ברחבי ירושלים. אבן הגיר המקומית היא יסוד מרכזי בבנייתה של ירושלים כבר למעלה משלושת אלפים שנה - מאפיין מרכזי של טבעה, ערכה וזהותה בעבר ובהווה. לעומת זאת הסוכר הוא חומר ארעי, לא מקומי ומתכלה במהירות, הנצרך כ"אבן בנייה" של גוף האדם ותרבותו.

רוביני היא מעצבת תקשורת חזותית וחווית משתמש, עוסקת במחקר ובחיבורים שבין קראפט עכשווי לשפה, תרבות, אמנות ומקומיות. דרך המפגש בין שני חומרים מנוגדים אלו והפיכת הסוכר לחומר גלם חליפי נוצרת הזדמנות להתבונן על המציאות המקומית ולבדוק מחדש את תפקידה של האבן הירושלמית כשחקנית ראשית במרחב.

שכונת נחלאות, בין השכונות המפורסמות שבירושלים מתהדרת בבתי אבן על מדרונות העיר ובחלונות ותריסים גדולים הפרוסים לצדדים. נעמה אלטלף, ירושלמית, בוגרת המחלקה לצורפות ואופנה 2023, יצרה משקפיים בהשראת החלונות בשכונת נחלאות. המשקפים בעלות צורת התריסים של חלונות נחלאות אשר מעוטרים גם בזכוכית צבעונית ונלבשים כתכשיט.

יצחק וקנין, בוגר טרי מהמחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל. בעבודתו מציג שעון העשוי כולו מקרמיקה בטכניקה של יציקה אל תוך תבניות גבס ומידול תלת ממדי. השעון שואב השראה מהמבנה הארכיטקטוני של המתחם בכניסה לשער שכם, אשר עבור יצחק כירושלמי מבטן ומלידה, מסמן נקודת ציון מרכזית בציר הזמן ובחזון והקסם של העיר. הפרויקט נעשה במסגרת הקורס "זמן ירושלים" בהנחיית עינב ברנס-אליאסוב.

סאם גריפין, בוגר המחלקה לאמנות, מתגורר בירושלים ועוסק בעבודותיו בדימויים מן העולם החרדי.

במהלך שלוש שנות לימודיו בבצלאל גריפין חקר את ההיסטוריה המשפחתית שלו. הוא ידע רק שסבו וסבתו הגיעו מרוסיה ללונדון סביבות 1900. זה הוביל את גריפין לחקור את הנרטיב של משפחתו וליצור עולם משלו דרך הציור. גריפין מצייר עם שמן על נייר ובד, באמצעות טכניקה של מחיקה. הוא מורח צבע על פני השטח, ומוריד חלקים עם סמרטוט וטרפנטין, עד שיוצא הדימוי הסופי.

התחושה שהציור מקבל היא תחושה של צילום ישן, עם חשיפה ארוכה. האנשים שמסתובבים בעיר נראים כמו רוחות רפאים שלא הולכות לשום מקום, הם רק חלק מהסביבה שהיום נראית אחרת לגמרי.

רינת גלבוע, בוגרת טרייה מתכנית התואר השני בתקשורת חזותית, יצרה בעבודתה "עיר בהסתכלות" שהוצגה בשנה האחרונה בתערוכת בוגרי.ות בצלאל במהלך חודש אוגוסט האחרון, שפה אורבנית ייחודית לשכונת גילה. בהתאם לטיפוגרפיה, הרקע וההיסטוריה של השכונה כפי שהתגלה במחקרה. המחקר החל במבט רוחבי על שכונות שהוקמו בתקופות היסטוריות שונות.

גילה, שכונה ירושלמית פריפריאלית ועצומה בגודלה, מתאפיינת בסגנון אדריכלי יוצא דופן המשלב בין הסגנון הברוטליסטי לאלמנטים אוריינטליסטיים-מקומיים. השכונה היוותה בפועל שדה-ניסויים אדריכלי וחברתי, בניסיון לגבש סביבת מגורים קהילתית חדשה, חלופית לבלוק השיכוני השחוק והמוכר משנות ה-50-60. בנוסף לאג'נדה החברתית, מבני החצר הייחודיים בגילה משלבים בתוכם שפה צורנית ייחודית, השואבת השראה מהעיר העתיקה. כך, שערים גבוהים ומונומנטליים, חלונות מקושתים, חצרות פנימיים וסמטאות מאפיינים את מבני גילה.

כבר מעל חמישה עשורים ניצבת בירושלים מפלצת הבטון, פרי יצירתה של הפסלת הצרפתייה ניקי דה סן פאל, והיא עדיין מסעירה את דמיונם של תושבי העיר, מבקרים ואמנים מרחבי הארץ.

אחת מהם היא לחן פריטל (במקור מאשדוד), בוגרת טרייה של המחלקה לתרבות חזותית וחומרית באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. במסגרת פרויקט הגמר שלה היא חקרה את פסל "הגולם". במהלך עבודת המחקר שלה מצאה לחן לא פחות משמונה אנשים שבחרו לקעקע את הפסל על גופם. לכל אחד מהם סיפור אישי וחיבור מיוחד שגרם לעשות זאת. את סיפוריהם של השמונה ואת צילומי הקעקועים שלהם היא קיבצה לספרון, המכיל גם איורים וטקסטים שונים, פרי עבודתה.