בתחילת מרץ נחגוג את יום האישה, יום בהחלט מיוחד וחגיגי. מעצבות סטודיו טולה, טל גל (35) וליאת קדם-חדד (39), שהקימו את הסטודיו לפני 8 שנים, ואחראיות על מהפכים שמחים ויפים של דירות ובתים, מספרות על הקשיים וההתלבטויות ביציאתן לעצמאות, דרך ההריונות וכלה בתפקידן כאמא, כאשר הבעלים נמצאים חודשים ארוכים במילואים.
אז איך הכול התחיל? טל סיימה לימודי עיצוב פנים במכון הטכנולוגי בחולון וליאת במכללה למנהל. הן עבדו כמעצבות פנים במחלקה העסקית של הענקית השוודית איקאה.
ליאת מספרת: "כל זה קרה לפני למעלה משמונה שנים. הכימיה בינינו היתה נפלאה, אבל דווקא התיידדתי עם מעצבת אחרת והחלטנו שהגיע הזמן לצאת לדרך עצמאית. התעקשתי שנכניס את טל, משהו הרגיש לי נכון. אחרי הפרוייקט הראשון הצלע השלישית החליטה שעצמאות לא מתאימה לה - ופרשה. וכך קרה שהמסע העסקי הזוגי שלנו רקם עור וגידים".
הקסם הוא דווקא בשוני ביניהן. טל אוהבת חומרים תעשייתיים כמו ברזל, בטון, חומרים "קרים" במינוח המקצועי. ליאת, לעומתה, אוהבת את הסגנון הכפרי, חמים, ומפנק. המשותף בין השתיים הוא החיבור והאהבה של שתיהן לצבע. וכך נולד הסגנון המיוחד הצבעוני והשמח שכה מזוהה עם "סטודיו טולה".
מה עוד שונה? טל תתעצבן אם היתה טעות מדידה בשטח, ליאת לעומתה לא. היא דווקא תתעצבן אם מישהו לא יכבד אותה. ככה הן מאזנות אחת את השנייה, מרגיעות ונמצאות אחת בשביל רעותה. "לרוב כשאנו עובדים מול בני זוג, טל תתחבר לאב המשפחה וליאת תתחבר אוטומטית לאם המשפחה. זה חיבור קוסמי", הן מספרות.
לפני 5 שנים הן נכנסו ביחד להריון. טל הפכה לאמא פעם ראשונה, וליאת הפכה לאמא לילד שלישי - עם שבוע הפרש ביניהן. "זו היתה התקופה הכי יפה ופורחת שלנו. עברנו את השלבים והבדיקות ביחד. ובשום שלב לא נתנו לעבודה להשפיע, נהפוך הוא, היינו חדורות מוטיבציה להצלחה. לעבודה חזרנו עם הקטנטנים שלנו. היינו עובדות ובוכות תוך כדי הנקה בחדר ישיבות".
ליאת נכנסה לדיכאון עמוק אחרי לידה, וטל משכה אותה קדימה והכריחה אותה לעבוד, מה שבדיעבד התברר כגלגל הצלה.
"לאורך השנים התקרבנו עיצובית. לכן הבתים שלנו הם לא רק נורדים, או כפריים, יש לנו סגנון שמדבר בשפה אחרת. זה החותם שלנו, בכיכובו של הצבע".
הן מאוד אוהבות אמנות. כמעט בכל הפרוייקטים שלהן האמנות באה לידי ביטוי במלוא עוצמתה, ולרוב זו אמנות CUSTOM MADE פרי יצירתן. "הרעיון של יצירה שהיא אחרת. אמנות שמוכיחה את חשיבות החומר, את התלת מימדיות בחלל".
בד בבד כל אחת מתפתחת במקביל לסטודיו למקומות אחרים, כמו סדנת כתיבה, סדנאות להגשמה עצמית, חוג תיאטרון, שבדרך עקיפה גם מספקות הרבה השראה עבורן. "אנחנו משלימות אחת את השנייה. אין דבר כזה לחלק בינינו עבודה או פרוייקטים. הכל נעשה ביחד וכך גם הפגישות עם הלקוחות והרכישות. רק בזמן פיקוח אנחנו מתפצלות".
הבעלים שלהן מגוייסים, עדיין במילואים, מאז פרוץ הלחימה. הן מחזיקות את המשפחה ולצד זה מנהלות את העסק. רגילות לעבוד גם בערב, לצאת להשקות, כאשר ההתייחסות לעסק היא ממש כמו "אחד הילדים". פתאום המלחמה הפרה את החוקים של הבית. ההתנהלות מורכבת ולא פשוטה. סדר העדיפויות בעבודה הופך להיות קריטי. מה שלא דחוף נדחק לאחור. הן מחכות בקוצר רוח שהגברים יחזרו הביתה כדי לקחת "חופשת עבודה" של כמה ימים, שבה הן פשוט יעבדו וכמה שיותר רחוק מהבית.
בינתיים הן מחזקות אחת את השנייה. "המלחמה הזו חיזקה כל אחת מאיתנו כאשה וכאשת קריירה ועדין מצפות בקוצר רוח שישובו הביתה".