קמעות מהטבע בתצוגת 'אנו' מוזיאון העם היהודי

החודשים האחרונים והמאורעות מאז ה 7 באוקטובר הותירו אותנו חשופים, דואגים וחוששים.
ההתמודדות עם פחדים עמוקים הייתה מנת חלקו של העם היהודי לאורך אלפי שנים, פחדים על רקע איומים פיזיים כמו גם כאלו על רקע מיסטי.

קהילות שונות מאזורים גאוגרפיים ותקופות שונות אימצו שיטות הגנה רוחניות ובהן קמעות ייחודיים. חלק מהקמעות הללו עשו שימוש בצמחים ובחומרים מהטבע כבעלי סגולות לשמירה, לפריון, להגנה על היילוד, לריפוי או להברחת שדים.

לרגל ט"ו בשבט החוגג את חשיבותו של הצומח והטבע בחיינו, ליקטנו מספר דוגמאות מתצוגת 'אנו' מוזיאון העם היהודי' המציגות את הזווית הרוחנית של הטבע במלוא עוצמתו:

• קמיע לשמירה
• אתיופיה, אמצע המאה העשרים
• עור, צמחי מרפא, חוט פלסטי, חוט כותנה
• מתנת אושרה יוסף-פרידמן

באתיופיה הטיפול הפיזי נעשה בצמחים ובמשקאות שלרוב נרקמו כקמעות אישיים. בקהילה היו מומחים שלמדו מדור לדור, כמו אורתופדים, שידעו לחבוש נכון ולתקן שברים, היו שידעו לעזור לכאבי בטן וראש. לכל סוג של מחלה היו פתרונות. בתחום הרוחני הטיפול כלל קמעות לשמירה ונגד עין רעה.

בישראל משתמשים יוצאי אתיופיה בכמאה חומרי מרפא, מרביתם מהצומח (85%) ומקצתם מן החי ובמינרלים. הקמעות הן מוצר שהוכן לשימוש אישי ואינו ניתן למסירה. המידע ע"פ התורמת אושרה יוסף-פרידמן.

• קמיע עפצה
• עיראק, המאה העשרים
• עפצי עץ אלון, זהב, אבני טורקיז
• באדיבות אוסף גלעד גת

העפצה הוא קמיע תליון המשמש בקרב קהילת יוצאי עיראק לשמירה והגנה על היולדת ועל התינוק.ת החדש.ה. עונדים אותו על הבגד או תולים על מיטת התינוק.

המרכיב המרכזי בעפצה, שגם נתן לו את שמו, הוא עפצים מעץ אלון. עפץ היא מעין גידול הנוצר כתגובה של צמח לפעילות של טפיל בסביבתו. לעיתים, הם גדלים כזוג כדורים המחוברים זה לזה, ואלו משמשים לקמיע העפצה שכן בשל צורתם, הנראית כמו פירות ומזכירה אשכים או שדיים, הם נחשבים כסמל לפריון. בקמיע העפצה העפצים עטופים בשכבה של רצועות זהב, ממנה משתלשלת חמסה עם אבן טורקיז.

על פי המסורת הסבתא הייתה עונדת את העפצה על האם ועל התינוק החדש בלילה השישי מאז הלידה, במסגרת חגיגה שהייתה נעשית בביתה של היולדת. בלידה של בת נקרא הלילה "לילת א-סיתי" (הלילה השישי). המשפחה הייתה מתכנסת למעין מסיבה, בה היו שרים ומחלקים ממתקים לילדים והסבתא הייתה עונדת את הקמיע לתינוקת.

בלידה של בן נקרא הלילה "ליל עקד אל-יאס" (ליל קשירת ההדס) והוא הלילה שלפני ברית המילה. כמו בקהילות יהודיות רבות, גם בקרב יהודי עיראק בלילה זה יש להגן במיוחד על התינוק ומתכנסים סביבו לתפילה וטקסים שונים.

• שרשרת עם תליון קמיע
• כורדיסטאן, המאה ה-19
• כסף יצוק וחרות, משובץ צדפים ואבנים כחולות,
• פעמוני כסף יצוקים ומרותכים
• באדיבות המוזיאון לאמנות יהודית, היכל שלמה

על התליון מופיעים שם הוי"ה, מתחתיו השם "צמרכד", ומתחתיו שדי. צמרכד - שם קדוש היוצא מצרוף של האותיות האחרונות בסופי חמשת הפסוקים שבספר בראשית:

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ
"והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים
"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור
"וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בן האור ובין החושך
"ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה ויהי ערך ויהי בוקר יום אחד".

הקמע והשרשרת מעוטרים בפעמונים המגרשים את הרוחות הרעות, ומשובצים באבנים בצבע כחול נגד עין הרע. שיבוץ האבנים הכחולות והצדפים יוצר דמות תינוק. יתכן שהקמיע נועד לשמור על אישה הרה.

• קערת השבעה
• עיראק, בין המאות החמישית והשביעית לסה"נ
• דיו על חרס שרוף
• אוסף המוזיאון

קערות ההשבעה בבבל שימשו מעין קמיעות. הן היו עשויות חרס, ונכתבו עליהן ברכות ומלים קדושות. מן המאה הרביעית ועד המאה השמינית לסה"נ נהוג היה לטמון אותן הפוכות בפתח הבית כדי ללכוד ולהכניע שדים (צורתה הקעורה של הקערה נועדה ללכוד את השד). במרכז הקערה מופיע בדרך כלל איור פשוט, לרוב של שד עם ידיים כבולות, שיער פרוע ופנים חסרי הבעה. ממרכז הקערה יש כיתוב מעגלי הממשיך עד לשפת הקערה. הקערה נלחמת בכל השדים, המחלות והאירועים הרעים שפוקדים את האוכלוסייה הבבלית היהודית והנוכרית ומגינה על בעלי הקערה מכל הדברים הרעים.

נמצאו קערות השבעה רבות הכתובות בארמית יהודית בבלית, שמלמדות על התרבות היהודית בתקופת התלמוד. הן מציגות קשר חזק בין חז"ל ובין מייצרי הקערות. הקערות מכילות ציטוטים רבים של פסוקים, ברכות, תפילות, שימוש בלשון המשנה, שימוש במילים "הללויה" ו"סלה" ושמות רבנים מוכרים. בתלמוד ובמקורות נוספים ניתן למצוא מידע על שדים, תיאורם ודרכי ההתגוננות מפניהם.

בית הכנסת נבנה באמצע המאה ה-17, וציורי התקרה שעל כיפתו נוספו בשנת 1722. נשרף במלחמת העולם השנייה.

תקרת בית הכנסת הייתה עשויה עץ ועוטרה בציורי חיות מיתולוגיות, מעשה ידיו של האמן ישראל ליסניצקי, אשר עיטר גם את תקרותיהם וקירותיהם של בתי כנסת אחרים במזרח אירופה. ב'אנו', מוזיאון העם היהודי מוצג בלובי שחזור של תקרתו המפוארת של בית הכנסת.