"אני נרגש במיוחד להשיק את מוזיאון העיר בבית העירייה הישן ברחוב ביאליק. כשנכנסתי לתפקיד לפני 25 שנה, התחייבתי לשקם את הבניין העזוב והנה אני עומד פה, במוזיאון העיר, בו המטרה, בניגוד למה שמקובל - לספר את ההיסטוריה של העיר - היא לספר את סיפורם של התושבים. בעזרת תרומה של קרן תל אביב ומשפחת תומר אנחנו עומדים פה היום".
הדובר הוא ראש העיר רון חולדאי, בטקס פתיחת מוזיאון העיר תל אביב ברחוב ביאליק 27, שאמור להיפתח לציבור בנובמבר (זהו הייעוד המקורי). בעודו מדבר, נזכרתי במבנה האייקוני של גימנסיה הרצליה, שנהרס במחי יד ועליו נבנה גורד השחקים הראשון של תל אביב - מגדל שלום. תהיתי האם למדנו משהו במשך השנים, האם למדנו לכבד ולשמר את העבר שלנו, תכונה שבין היתר מקבלת משמעות מיוחדת ומודגשת בימים הללו.
בדרכי למוזיאון עברתי בסמטאות תל אביב המתחדשת, שנראית כמו עיר בשיפוצים. מבנים רבים עוברים תהליך שיפוץ ושימור, עבודות הרכבת הקלה מוסיפות לאווירה ובינות לפיגומים, בתי הקפה מלאים באנשים הממשיכים בשגרת החיים גם בצל המלחמה.
כשהגעתי לפיאצה הראשונה של תל אביב, כיכר ביאליק הפסטורלית, נגלה לעיני מוזיאון העיר תל אביב, העומד בגאון לצד בית פליציה הצבעוני והמרשים. בית פליציה משמש מרכז תרבות בתחום המוזיקה, כשלצידו בית ביאליק המתחדש, אחד מבתיה האותנטיים והיפים של תל אביב. הוא נחשב לאחד הבתים המרכזיים בפניה התרבותיים וההיסטוריים של העיר והיישוב העברי בארץ.
"מוזיאון העיר מכיל שלוש תערוכות, שתיים קבועות ואחת מתחלפת", אומרת לנו האוצרת תום כהן, "קומת הכניסה היא בעצם אוסף המוזיאון, אותו לרוב שומרים במרתף שנגיש רק לאוצרים, אבל אנחנו החלטנו לפתוח אותו לקהל הרחב. באוסף המוזיאון תפגשו כרזות בנות למעלה מ-100 שנה לצד סיפורי רחוב ותיבות דואר. היופי במוזיאון טמון בכך שהוא מנגיש את סיפורי העבר והווה. גם טכניקת ההגשה של האוסף משלבת בין עבר לעתיד, חלק מהחומרים מוגשים כפריטים וחלקם באמצעים אלקטרוניים ואינטראקטיביים".
המוזיאון מספר את סיפורם וזיכרונותיהם של תושבי העיר מנקודת מבטם האישית מהעבר ובהווה. הסיפורים ממשיכים להיאסף, לכל אחד תל אביב שלו, דבר המאפשר לפגוש סיפורי רחוב ושכונות, ריחות, מטבחים, צלילים וגעגועים, סיפורי חברים וקרובי משפחה או דמויות מהעבר. כך מוגש סיפורה של משפחת אל חסיד באמצעות אנימציה: "משפחתה של סבתי אסתר גרה ברחוב השוק פינת רחוב לוינסקי מתחילת שנות העשרים של המאה העשרים. אסתר, שהוריה וסביה הגיעו מטורקיה, נולדה בתל אביב. הוריה התחתנו על גג הבניין שבו גרו. לאביה היתה מחלבה, גם היא ברחוב השוק, ההיסטוריה של הקהילה הספרדית בפלורנטין אינה חקוקה על לוחות ואינה מצוינת באנדרטאות, היא קיימת בסיפורים שעוברים בין הדורות, בתצלומים דהויים, בפתגמים ובשברי זיכרונות. רחוב השוק קפא בזמן ורווי פריטים נוכחים ונעלמים: בתי כנסת שהמשפחה התפללה בו, המחלבה, התבשילים שהובאו בסופי שבוע..."
כל אלו מייצרים רגשות וגעגועים כל אחד לתל אביב שלו, אך לא די בהיסטוריה. אנחנו חיים בהווה, מדגישות אוצרות המוזיאון, מנגישים סיפורים ותמונות, הכול מתעדכן כל הזמן, כך שמה שתראו היום לא בהכרח תראו מחר. והמציאות, אנחנו מבינים היטב, שונה לחלוטין בימים אלה.
את תערוכת הקבע אוצרת קרן עוז. את "אוסף סיפורי העיר" אוצרת תום כהן ואת "מלאכה ובטלה" אוצרת גלית גאון.
"מלאכה ובטלה" - מהותה של העיר ומהותה של התקופה. לעתים נראה כאילו הבטלה היא זמן מבוטל, אך לא כך הדבר. הבטלה מאפשרת זמן להתפתחות שלנו כיוצרים וכבני אדם. תערוכה מתחלפת זו היא הלב הפועם של העיר - סיפורי יזמות ומלאכה לצד בטלה ויצירה שמזינות סיפורים על זמניים על חלוציות עירונית ועל יזמות כלכלית תרבותית וקהילתית. אם לרגע חשבנו שהדור שלנו המציא את הבטלה - לא כך הדב כבר מראשיתה של העיר הבינו התעשיינים שעל מנת להיות בעלי מלאכה חרוצים יוצרים ופרודוקטיביים, צריך לתת מקום לבטלה. "לחיות זה להבין שיש דברים חשובים יותר מעבודה", אמרו שושנה וזבולון תומר, מתורמי המוזיאון.
שושנה תומר גדלה בפרישמן הצפונית, בין כסית ושאר בתי הקפה הנודעים, וזבולון תומר הוא דרומי מרחוב החלוצים, אזור שהיה עתיר בתי מלאכה ומסחר, אותו כינה באוטוביוגרפיה שלו "אנשי העבודה, צווארון כחול מעורב עם צווארון לבן". המפגש ביניהם היה מפגש בין קצותיה השונים של תל אביב, והאהבה הגדולה שלהם תמיד הייתה שלובה יד ביד עם אהבתם הראשונה לעירם. הם היו זוג מנצח גם מבחינה מקצועית. מחדר העבודה הקטנטן בדירתם יצא ספר התרופות הראשון בישראל והוקמה חברת התרופות אוניפארם, שכיום חולשת על מפעל ומעסיקה מעל 250 עובדים.
עבודות נוספות של האמן דוראר בכרי, בוגר בצלאל, מתמקדות בשלושה פועלים פלסטינים, אותם הוא פוגש מדי יום בדרכו לסטודיו. באחת מדגיש בכרי את הזוהר האצילי ואת הכבוד להם זוכה המצוייר בתעשיית הבניה המקומית, באחרת מתמקד בידיים העובדות שהזמן והעמל נחרטו בהן, ובשלישית בהיבט הגברי הפעלתני והמסוכן של עבודת הבניה.
בתערוכת מורשת חימר מבקש נור מינאוי לזקק את טכניקות העבודה שירש ולשמר את המורשת הפלסטינאית בהנצחת האלמנטים הייחודיים שלה. בתערוכה סדרת כלי קרמיקה הקשורה בייצור המוני - כך מבקש נור לשאת הלאה את ייחודיות העבר. התערוכה מדגישה את האתגרים העומדים בפני מלאכות מסורתיות בעולם המודרני, ושמה דגש על טיפוח המסורות העתיקות כדי להבטיח את המשכיותן.
יצאתי מהמבנה האייקוני של מוזיאון העיר תל אביב מוצפת, מפליגה לי לאינסוף של הדמיון ומקבלת עלי את כוחותיה של העיר העברית הראשונה לתת למנוחה - מקום שבונה את העבודה.
אורנה בר היא אחת מבעלי סטודיו אורנה ומינה, המתמחה בעיצוב אופנה ובהלבשת הבית