ערב מלחמת העולם השניה, בעיר צ'רנוביץ שברומניה (כיום אוקראינה, ובעבר הרחוק חלק מאוסטריה), חיו בעיר כ-50,000 יהודים, אשר היוו למעשה למעלה משליש מאוכלוסייתה. הרומנים, בהובלת השליט הפשיסטי יון אנטונסקו, כבשו את העיר בין ה-5 וה-6 ביולי שנת 1941 וב-11 בחודש הוחל החוק האזרחי הרומני במחוז. ב-30 ביולי, נכפתה ענידת הטלאי הצהוב בצו מיוחד מטעם המושל.
ערב הפלישה, שלושה תושבי העיר, יהודים וחברים טובים בשם יוסף מרדינגר, וילהלם קרנר ומיכאל שטיינמץ, היו עסוקים בלימודי תחום הצורפות בכלי כסף שהיה פופולארי מאוד באותה העת באירופה. השלושה סיימו את לימודיהם וזמן לא רב לאחר מכן הקימו בית מלאכה קטן וכבר פנטזו איך הם הולכים להפוך לשם דבר באירופה.
המלחמה, ואיתה מסע רדיפת היהודים על ידי הנאצים, משבשת עבורם כמו עבור רבים את התוכניות ומובילה את השלושה לעזוב הכול ולנוס על חייהם. רגע לפני שנפרדו, סיכמו ביניהם כי אם יצליחו להינצל יתאחדו מחדש בישראל וימשיכו את אשר החלו לפני המלחמה בארץ. למרבה הפליאה, השלושה הצליחו להימלט כל אחד בדרכו, ובשנת 1952 נפגשו בדירה קטנה בחולון שהייתה בבעלות של אחד מהם. בדיוק כפי שתכננו, הקימו השורדים את בית המלאכה הראשון באותה העיר ולו הם קראו "הצורפים".
התקופה בארץ הייתה תקופת הצנע, בעוד הענף עשה חיל באירופה כבר שנים ארוכות, בישראל לא היה ביקוש לכלי כסף יוקרתיים: "קהל היעד להם הם מכרו היה בעיקר הקהילה החרדית ויהודים מארה"ב, שכן כלי הכסף היו בעיקר תשמישי קדושה כמו חנוכיות, פמוטים אבל גם סלסלות ייחודיות", מספר יעקב מרדינגר, בנו וממשיך דרכו של יוסף מרדינגר ומי שמש כיום כבעלים וכאמן הראשי של חברת "הצורפים".
יעקב היה עובד בבית המלאכה של אביו ושאר והשותפים ולמעשה למד את המקצוע העתיק עוד כשהיה בגיל שבע בלבד: "אל תפקיד ניהולי בחברה נכנסתי רק לאחר פטירתו של מיכאל שטיינמץ. רכשתי עבור אבי את החלקים משאר השותפים וכך החברה לעסק משפחתי". חצי שנה לאחר מכן פטירתו של שטיינמץ, הלך לעולמו גם אביו יוסף מרדינגר: "הייתי אז בן 27 וכל האחריות נפלה עלי. אמרתי לאמא שלי שאני אנהל את החברה לפחות שנתיים שלוש, ולאחר מכן אמכור אותה. אבל מהר מאוד הבנתי שמאוד קשה למכור חברה כזו, שכן היא מושתת על צורפים איכותיים וכאלו אין הרבה בעולם", הוא משתף על תחילת דרכו כבעלים של החברה. מרדינגר הוא אדם מאמין ושומר מסורת, לכן מהר מאוד הבין כי אם כך מתפתחים הדברים, הרי שכנראה "כך רוצה השם וזה הוא ייעודי בחיים האלה". הוא בחר להמשיך לנהל את העסק ומאז כל השאר היסטוריה.
השנים חלפו להן וכיום נחשב מותג "הצורפים" לאחד ממותגי כלי הכסף המובילים בעולם: "כאשר אתה לומד צורפות מגיל 7, אתה הופך למקצוען וקשה להתחרות איתך. חברה יכולה להחזיק במפעלי ענק אבל, אם אין לך את היצירתיות ואת התשוקה לדבר זה לא עוזר לה בהרבה. האיטלקים והפורטוגזים למשל מחזיקים במאות שנים של צורפות, אבל אני אמרתי לעצמי שאני הולך לנצח אותם".
רק 40 שנה לערך מאז הקימו את בית המלאכה הראשון, פתחו "הצורפים" את החנות המסחרית הראשונה שלהם בבני ברק. עד אז, מכרה החברה בעיקר לסוחרים. כיום היא מחזיקה ב-10 חנויות בישראל, ועוד מספר חנויות בארה"ב, בעיקר באזורים ובשכונות בהן מתגוררת קהילה יהודית גדולה. החברה מעסיקה כ-250 עובדים, והיא מחזיקה גם במפעל ייצור בטורקיה.
כאמור במשך שנים ארוכות, לקוחות המותג היו מגיעים בעיקר מקרב הקהילה החרדית, עם השנים, הצטרפו קהלים חדשים וביניהם גם ציבור חילוני מהמיינסטרים. שכן, כלי הכסף הפכו למגוונים ולמבוקשים בקרב רבים בחברה שלנו, המשלבים עיצובים מסורתיים עם נגיעות עדכניות מודרניות. גם תקופת הצנע שחלפה סייעה לדבר, רבים השיגו יכולות כלכליות, הכלים שבעבר הוגבלו לקהלים מסוימים, כעת הפכו נגישים לרבים. כלי הכסף הפכו למוצרים המזוהים יותר מכל כמתנות יוקרתיות בעלות ערך מוסף, ולכן משכו קהלים מכל רחבי העולם, ולמרבה ההפתעה גם ממדינות ערב.
"הרבה משלחות ובניהן גם דיפלומטיות היוצאות לביקורים בחו"ל, רוכשות מתנות מאיתנו על מנת להעניק למארחים, אפילו כאלו שיצאו לדובאי לאחרונה במסגרת שיתופי הפעולה החדשים. אבל ביקוש למוצרים שלנו קיים גם במדינות ערב, הייתה אפילו אישה סעודית עשירה שרכשה מאיתנו כלי כסף עבור הבית החדש של הבת שלה", הוא מספר.
לאור הסמליות והחיבור של מותג "הצורפים" לתרבות והמסורת היהודית והישראלית, לא פעם נרכשו אותם הכלים כמתנות עבור שועי העולם במסגרת הביקורים בארץ, או מחוצה לה.
"כשהאפיפיור שהגיע לביקור בארץ, הוא זכה לקבל מתנה בדמות צלחת כסף יוקרתית עם ציור של ירושלים ובית לחם, ולמעשה זאת המתנה היחידה שהוא הסכים להצטלם איתה מכל המתנות שהוא קיבל. אבל לא רק, גם נשיאים כמו קלינטון וטראמפ זכו למתנות שנרכשו עבורם. לדעתי יש הערכה רבה יותר אצל אנשים מחוץ לארץ לכלי כסף מאשר בישראל", הוא אומר בהתרגשות.
כאמור, לשמור על רלוונטיות והערכה ציבורית לאורך כל כך הרבה שנים הוא לא דבר של מה בכך, זה מצריך עבודה קשה, להיות קשובים לרחשי הקהל אבל גם לדעת לשמר את הייחודיות שאפיינה את המותג מראשית היוסדו. "לשמור על השם והיוקרה של החברה במשך כל כך הרבה שנים הוא לא דבר פשוט, אנחנו אמנם היינו אלה שהטמיעו את השפה העיצובית של כלי הכסף בישראל מראשית הקמתה, אבל מאז אנחנו מייצרים כל שנה 300-400 מוצרים חדשים, כל הזמן מעדכנים על פי עיצובים עכשוויים מצד אחד, מצד שני שומרים על העיצוב המסורתי והנצחי שמאפיין אותנו מתחילת הדרך. עיצבנו אלפי מוצרים לאורך השנים ואני זוכר את כולם".
לטענת מרדינגר, התוכניות של החברה הן רחבות והן לא נעצרות כאן, כמו כן, ההתחדשות תהיה לא רק בתחום כלי הכסף. בכוונות החברה להרחיב את רשת החנויות ואת הגיוון בכלים ובחומרי הייצור, לייצר כלים מחומרים כדוגמת קריסטל ופורצלן, כאלו המשמרים את היוקרתיות שלהן. "אנחנו מכוונים להתרחב לעוד חנויות, אבל עדיין מתכוונים לשמור על הערכים, על האיכות ועל היוקרה של המותג. כמו כן להתרחב לכל תחום תרבות השולחן, לייצר כל מה ששולחן אירוח יוקרתי מצריך.
"צריך לזכור, שולחן השבת או החג מסמל את הקדושה וערך המשפחה, להביא מתנה כזו לבני משפחה או לחברים זה לכבד את המארחים שלכם", הוא אומר, "אנחנו אוהבים את העבודה שלנו, אוהבים לראות את קהל הלקוחות מגיע כל פעם מחדש לחניות שלנו ונפעם מהעיצובים החדשים, אנחנו מרגישים את החיבוק והערכה שהוא רוכש לנו ומוקירים את זה מאוד. יש לנו תחושת שליחות אמיתית ואנו שמחים להיות חלק מסמלי העם הנצחי הזה, בדיוק כמו נצחיותן של כלי הכסף".
ולסיכום, הוא חוזר כמובן לשורשים, שהחלו ברדיפות יהודי אירופה. "כלי הכסף עזרו ליהודים במהלך השואה לשמור על הזהות שלהם, למעשה רבים שהצליחו לברוח לקחו איתם דבר ראשון את כלי הכסף שלהם ואחרים קברו אותם באדמות וביערות בתקווה שיחזרו לקחת אותם. יש כאלו שעלו לישראל ללא הכלים ולאחר כמה שנים יהודים אחרים עלו לארץ ומסרו להם אותם. מגיעים אלינו המון אנשים עם כלים ישנים אשר מבקשים לחדש אותם שכן מלבד ערכם הכספי הגבוה, יש להם ערך סנטימנטלי גדול מאוד עבורם. הכלים מספרים את סיפור גלות העם היהודי. בכל מקום אליו הגיעו הם ייצרו כלי כסף על בהשראת התרבות המקומית, לכן ניתן לזהות על פי העיצובים ממתי ואיפה הם יוצרו".